שפיות

הכל קם ונפל על תקשורת.

אבל הוא בחר לצרוח,

אני בחרתי לשתוק.

יום אחרי זה הסלים,

ואני גם,

הסלמתי.

לא השלמתי.

רבתי.

צעקתי.

בתקווה שמישהו ישמע.

ויבין.

אבל אין שומע,

אין מבין.

אני האשמה הראשית.

זו שמחפשת לריב.

זו שלא יכולה להשמיע דעה.

כי היא לא מספיק פוטוגנית.

לא מספיק נחוצה,

לא נשואה.

נושקת ל-40.

עוד 10 שנים 50.

ניסיתי להסביר.

אוזניים ערלות.

אין תקשורת.

יש רק צעקות.

וזה מחריש באוזניים.

ואני שונאת, וגועשת, ולא מבינה..

למה הוא כועס כל כך.

ולא רוצה.

שום קשר אליו.

ולא לפרשה.

שיניח לו,

יניח לה,

יניח לי.

לנו.

שקט.

הס.

שפיות זו בקשה גדולה מידי ליום שבת בבוקר.

מסתבר.

וכן, אני אשמה.

אני עשיתי את כל זה.

זה מה שאמא אמרה.

♣️♠️