אני לא ה'גבר'.
אני מרכז שיקום.
אני לא הסיפור
אני הסדנה לכתיבה יוצרת שבה הם מתאמנים על הטיוטות שלהם.
הם מגיעים אליי כמו אחרי תאונת שרשרת.
שברים פתוחים
פנסים כבויים
מנוע ששורף שמן של דמעות.
ואני?
אני המוסכניק של הנשמות.
הומלס עם ארגז כלים של "מקיטה" ומבט של פסיכולוג בחינם.
אני מרכיב אותם
מנקה את הפיח
עושה להם פוליש ווקס לביטחון העצמי.
ואז כשהם סוף סוף עוברים טסט
הם לוחצים על הגז ונוסעים לי מהחיים.
הם אומרים שאני "מדהים".
הם אומרים ש"אין דברים כמוני".
ברור שאין.
מי עוד ייתן לכם שירות VIP בחינם בדרך אל האושר עם מישהו אחר?
אז לא אני לא הזוגיות.
אני הבטא.
אני הגרסה שמתקנים עליה את הבאגים כדי שהמוצר הסופי יהיה מושלם למשתמש הבא.
חשבתי שזו שליחות
היום אני מבין שזה פשוט דפקט בייצור.
אני עובד במד"א של הלב
אבל תמיד נשאר באמבולנס כשכולם כבר בתוך המסיבה.
אני אוסף אותם מהרצפה
תופר להם את הפחדים בחוטים שקופים
מחזיר להם את הצבע ללחיים
ואת האמון בבני אדם.
ואז הם הולכים לאהוב מישהו "נורמלי".
מישהו שלא צריך לתקן.
מישהו שלא מזכיר להם את התקופה שהם היו שבר.
אני כמו עדכון תוכנה
כולם צריכים אותי
אבל אף אחד לא באמת מתרגש מההודעה שלי על המסך.
זה להיות הבית הכי יפה בשכונה..
זה שכולם עושים בו "בתים פתוחים"
אבל אף אחד לא חותם על חוזה.
נמאס לי להיות פלסטר.
נמאס לי להיות שלב בסולם ההתפתחות האישית של נשים שצריכות "למצוא את עצמן".
פעם אחת
רק פעם אחת
בא לי מישהי שתבוא בלי רשימת ליקויים.
מישהי שלא צריכה שאני אציל אותה
אלא פשוט תרצה להטביע אותי איתה.
לא כי ריפאתי אותה.
לא כי הבנתי אותה.
סתם.
כי אני הבחירה
ולא התרופה.