"מחפש קשר רציני."
כן אח שלי
כמו שאני מחפש את השלט של הממיר בזמן שאני יושב עליו.
אנחנו הדור עם הכי הרבה מילים ועם הכי מעט עמוד שדרה.
כולנו רוצים זוגיות
רק לא את החלק שבו צריך להתאמץ.
היא מחפשת "עומק רגשי ומיניות מודעת"
והוא מחפש מישהי שתשכב איתו שלוש פעמים ואז תגיד "אני מרגישה שהתחברנו ברמות".
כבר אין קשרים
יש קמפיינים.
אין אהבה
יש תדמית.
כולם כותבים פוסטים על קרבה
על גבולות
על אנרגיה.
אבל בפועל?
היא גומרת רק כשהכאב מזכיר לה שהיא חיה
והוא מתקרב רק כדי להתרחק לפני שיהיה מאוחר מדי.
כולכם פה עם יוגה בטיול שורשים
דיאטת חיבור רגשי ומדיטציה עם מורה הודי בשם גבריאל מרעננה
אבל בפועל אתם מדקלמים מילים של אחרים כדי להימנע מלשמוע את הקול שלכם מבפנים.
"אני מחפשת גבר שיכיל אותי."
מהמם
אבלל מתי החזקת את עצמך פעם אחת בלי לפוצץ את זה בחפירה על "הצל של האבא"?
"אני רוצה אישה עם נוכחות."
אבל נבהל ממנה ברגע שהיא לא מחייכת בשנייה שאתה מרגיש חסר ביטחון.
אתן מתהדרות בחופש מיני
אבל לא מסוגלות לשכב עם מישהו בלי לוודא שהוא יודע שאתן גם עובדות על עצמכן.
ואתם?
קוראים לעצמכם דומיננטיים עם לב
אבל מתכווצים כשבחורה שואלת אתכם מה אתם מרגישים.
את שוכבת איתו כי את רוצה להרגיש חופשייה
אבל שמה טיימר בראש כדי לבדוק אם הוא מתקדם מספיק רגשית.
הוא יורד לך כי הוא למד שזה עושה רושם טוב
אבל לא יודע איפה את נגמרת והביצוע שלו מתחיל.
את רוצה שיחזיק אותך חזק
אבל רק אם זה עבר אישור רגשי קודם.
הוא רוצה לזיין אותך חזק
אבל עם כוונה.
ואז מתנצל אם גמר מהר מדי
כי לא נעים לו מול התהליך שלך.
כולכם רוצים קשר עמוק
אבל לא מוכנים לקפוץ לבוץ.
אז אתם נשארים על שפת הבריכה
מדברים על טמפרטורה
אבל לא נכנסים.
כי אהבה אמיתית לא מרגישה נוחה בהתחלה.
היא לא שיחה של שעה על הפגיעות שלכם בבר יין בצפון הישן.
היא בלאגן.
היא אימפולסיבית.
היא להסתכל אחד לשני בטראומות ולגמגם: "אני נשאר".
אבל אתם לא באמת רוצים מישהו שישאר.
אתם רוצים מישהו שיבין למה אתם לא נשארים.
וזה הפער.
הפער בין "אני בתהליך" לבין "אני מפחדת מהחיים".
בין "אני לומד להכיל" לבין "אני חרמן בלי רגש."
בין מילים שמרפאות
לבין מילים שמתחבאות.
ואם חשבתם שאני מעל זה?
חח תתעוררו.
גם אני דיברתי על עומק
כשבעצם כל מה שרציתי זה שמישהי תאהב אותי מספיק כדי שלא אצטרך לאהוב את עצמי.
גם אני גמרתי ואז כתבתי לה "מרגיש לי לא מדויק"
כי התבאסתי על עצמי שלא הרגשתי כלום.
גם אני שיחקתי אותה פנוי רגשית
כשהלב שלי היה חור שחור שאף אחת לא באמת הצליחה לחדור אליו.
אני חתיכת דפוק
עם פוטנציאל לאהבה ונטייה להרס עצמי.
וההבדל היחיד בינינו?
אני מודה בזה.
רובכם רק מחביאים את זה מאחורי מילות מפתח
סטוריז עם פילטרים
ותגובות מתלהבות על תוכן רגשי
שלא באמת הצליח לגעת בכם.
אז לא
אל תחפשו קשר רציני.
תחפשו מישהו שלא יברח כשהוא יגלה כמה אתם דפוקים באמת.
ושתסכימו לא לברוח גם כשאתם מגלים את זה על עצמכם.
עד אז?
תמשיכו לדבר.
אנחנו דור שאלוף בלדבר.
אבל אהבה?
היא בכלל לא מדברת.
היא רק מחכה שתפסיק לברוח.