יציאה ליער
החזקתי את כף היד שלה כל כך חזק, זו הפעם הראשונה בה החזקתי כף יד של אישה שהיא לא אמא שלי. היא הייתה רכה, היא הזכירה לי את התמימות של הילדות. יצאנו למסע ולא ידענו אם נחזור. אפילו אוכל לא לקחנו ולא תרמיל או מחשבות לסחוב. יצאנו ליער ולא היה בנו כבר פחד משום דבר. באופן הכי כנה החיים עצמם כבר לא עניינו אותנו ובכל זאת רצינו לחוות.
הגענו לאיזו מערה ונכנסו אליה, והתבודדנו. היא הייתה קרה אבל אחד לשנייה היינו חמים מאוד.
והרגשנו כמו האדם הקדמון בימים ההם, חורט את סיפור חייו וסיפור הבריאה שזה עתה ראה על הקיר. ואף אמא לא מפצירה בו למחוק את הציורים המגוחכים. כנראה היה לנו כישרון ציור.
המשכנו ללכת וכל מחט ביער סיפרה איזה סיפור וכל תן שעבר היה גלגול אחד תינוק בוכה. האווירה המיסטית הזאת, היא לא הרגיעה אותנו במיוחד. בכל רגע האדמה הייתה יכולה להפוך למים טובעניים ולקחת אותנו. ביער אתה לא יכול לדעת כלום, כנראה זה חלק מהקסם שלו, אך כשהלילה יורד הולכים לישון והכל מתבהר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותה, עיניים
תכלת, שיער חום דבש, עור לבן ונמשים. ממש יפהפייה לא האמנתי שיש לי קשר איתה, אבל כמובן שמחתי כל כך. הכרנו כי הייתה לי יוזמה והיה לי אומץ. הסתובבתי בתל אביב עם חברים וראיתי אותה ולא היססתי, פשוט התחלתי איתה. בפעם הראשונה בחיי התחלתי עם בחורה. החברים שלי עודדו אותי, ואני חושב שהיא אפילו הסתכלה אליי לפני, אבל אני לא יודע ולא שאלתי. אפילו קולה היה יפה, אין משהו לגביה שלא יפה. אולי חוץ מזה שהיא מעשנת. כשהייתי קטן כל כך שנאתי את הריח של העשן, אבל עכשיו הוא נסבל. עכשיו כבר לא אכפת לי. ובכל זאת, אם אי פעם תציע לי לעשן, ברור שאסרב. בחיים לא אגע בסיגריות, אך בידיים שמדליקות ומחזיקות אותן אני מוכן לגעת. בחיים צריך לעשות פשרות.
הפשרה שלי היא לא פשרה, היא פשוט מורכבות. והמורכבות הזאת, הבנתי אותה ביער. לא תמיד ידענו לאיזה כיוון ללכת והיא אמרה לשם אני אמרתי לכיוון שמנגד עד שפשוט הלכנו. לרוב היא זרמה עם הכיוונים שלי ועם הבחירות שלי. לפעמים הם הוכיחו את עצמם ולפעמים פחות. אך בסופו של דבר אנחנו הולכים לשומקום, זה לא חשוב.
והבוקר עלה, רק אתמול שכבתי במיטה שלי ועכשיו במערה ולידי ילדה ספק אישה שהכרתי רק בתחילת השבוע. המשכנו לטייל למרות שלא אכלנו כבר יום וזה נס שבכלל ישנו. והיא אמרה לי "נו כליל, איפה נמצא אוכל? אני כבר די רעבה. אתה בכלל מכיר את היער?" ואמרתי לה "הינה לאה (ככה קוראים לה) יש כאן שיח את רואה, בדיוק דיברנו והוא צץ, זה שיח אוכמניות אני חושב, תאכלי הרבה, כבר הרבה זמן לא אכלת. חוץ מזה ברור שאני מכיר את היער, מלא אני הולך ליער מת על המקום הזה. ובכלל, הייתי לוקח אותך לכאן סתם?" -"לוידעת אני לא ממש מכירה אותך עדיין. תגיד נגיד, ביסודי ניגנת בחלילית? למה אין לך ציורים על החולצה? פעם הייתה לך חברה?" -"נו את רצינית לאה מה זה כל השאלות האלה. אני זוכר רק חולצה וחלילית. חלילית לא ניגנתי וחולצה זה מה יש, אין לי כח לבחור בבוקר את האחת הנכונה. ואת, רק שאלה אחת, לאן את רוצה שנלך עכשיו? יש כאן שני שלטים אחד דמשק אחד טמבוריה" -"אתה לא יודע, זה ידוע, כל הדרכים מובילות לדמשק, להגיד דבר כזה זה חסר טעם. גם הטמבוריה מובילה לדמשק, דמשק היא האמא של כל הכיוונים. לומדים את זה בקורס ניווטים, אני יודעת אח שלי היה בצבא. עדיף טמבוריה לפחות שם אני יכולה לדבר עברית, לבקש עזרה." והמשכנו ללכת, מחטי האורן כבר לא סיפרו את הסיפורים של יום האתמול. הם נהנו להקשיב לנו, היער היה איתנו בהרמוניה, לא סתם נתן לנו אוכל והראה לנו שלטים וכיוונים. ואז היא אמרה "אתה מתחיל קצת לעצבן אותי. תגיד מה בכלל המטרה?"
ופתאום הגענו לאיזו טמבוריה, באמצע היער, כנראה אנחנו בגולן. דיברנו איתם קצת, הם אמרו לי "היפה הזאת חברה שלך?" וקצת התפדחתי מה לענות להם בכלל. גם רציתי לשאול את לאה למה קוראים לה בשם כזה מיושן אבל לא שאלתי. בהמשך אשאל.
הם נתנו לנו מפה ואמרו להיזהר כי מסוכן, אמרתי להם "אנחנו יודעים תודה" ולאה אמרה "הוא (אני) הראה לי את הדרך, אני סומכת עליו". היה לי נחמד שסומכים עליי, למרות שגם התחושה שיש עליך אחריות היא לא מהאהובות עליי. תמיד יש חשש לאכזב. אבל פעם מישהו ברחוב אמר לי, התחושה שחיה בך היא התחושה שתקבע את דרכך. אז לא רציתי שתחיה בי תחושה כזו רעה. בעצם, רציתי לחיות עם לאה וביחד היא תתן לי עוד תחושה של קרבה. רציתי שנהיה ביער הזה לנצח. וגם, שיקרתי כשאמרתי שאני מכיר את היער הזה, אני בכלל לא מכאן והיא אפילו לא יודעת. אבל זה לא משנה.
מה שמשנה שעכשיו אנחנו ממשיכים ללכת, ועכשיו יש לנו מפה ביד. ופתאום אני שומע צלצול טלפון ומסתבר שזה הטלפון שלה. והיא אומרת "אני חייבת לענות, זאת סבתא, אני אוהבת אותה נורא, היא לא גרה כאן היא לא תחשוד בנו אל תדאג" והיא עונה ואני שומע אותה מדברת בשפה שאני מכיר מהבית. היא מדברת איתה ברוסית. סבא וסבתא שלי כל הזמן היו מדברים ביניהם ברוסית, גם כשהייתי אצלם, אבל לצערי אני לא מבין ת'שפה. ככה שלאה הייתה יכולה להגיד כל דבר שרצתה, אפילו להסגיר אותנו, ולא הייתי עולה על זה. אבל ניסיתי לזהות לפי הטון, ניסיתי להרגיש אותה ואת מה שאמרה. ואז נגמרה השיחה.