זה הפחד הזה
מלהיות מטושטש.
מלהסתכל למציאות ישר בעיניים
ולגלות שכל הזמן הזה היא שיחקה איתך בחזרה.
זה הפחד מלהאמין.
מלהרגיש בטוח
מלהרגיש בבית
ורק אחר כך לקלוט שהבית הזה בכלל לא היה שלך.
כי שקרים זה לא רק מה שאומרים לך.
זה מה שמשאירים בחוץ.
זה ההפסקות הארוכות בין המילים
הניואנסים הקטנים שאף פעם לא הסתדרו
הדברים שלא נאמרים בקול
כי "לא רציתי לפגוע בך".
אבל בואי נהיה כנים
שקר אף פעם לא נועד להגן עליי
הוא נועד להגן על מי שאומר אותו.
הוא לא נאמר כי האמת הייתה בלתי נסבלת עבורי
הוא נאמר כי היא הייתה בלתי נסבלת עבורך.
כי קל יותר לשמור
מאשר להתמודד עם ההשלכות שלהם.
ובסוף
האמת תמיד יוצאת.
לפעמים בלחישה
לפעמים בצרחה
לפעמים כשכבר מאוחר מדי
אבל תמיד בזמן שהיא בוחרת.
והשאלה האמיתית היא
מה כואב יותר?
לגלות ששיקרו לך
או להבין כמה קל היה לך לבלוע את זה?