אני מתה לכתוב להם בקבוצה
ככה:
היי יפים שלי
זוכרים שיש בית שגדלתם בו?
הוא מתפרק.
באלי לכתוב את זה קר,
באלי להפעיל אותם
שישנאו אותי מרוב שהאמת של כל מילה שכתבתי כואבת להם
באלי לתמצת.
שיהיה חד מפחיד. שיהיה שורט
להגיד להם שיש תסמינים של רגרסיה קשה
לכל מי שגר פה
להגיד שיש סיכוי שמחר
אלה שמחזיקים הכל
קורסים
להגיד שהיא בסכנת אובדנות
שהאשליה שיש להם עליה ככה קרובה להיסדק
שהיא לא האדם הכי חזק בעולם
להגיד שהיא כנראה פסיכוטית
שהתסמינים הכל כך מצחיקים האלה מעידים על הידרדרות עמוקה
שאין לה קצה
ובוחן מציאות
להגיד שהיא במצוקה
שהיא לא סתם עושה
שהיא סובלת
ואין לה פה
להגיד שהוא אחלה בנאדם
לא עוד ילד שהגיבורה מחזיקה
הוא מקדיש לה את האגו שלו ככה על מגש זהב
וזה לא יחזיק הרבה
אבל לא
אני לא רוצה לפרט ולהסביר
באלי רק לכתוב להם בקבוצה
ככה:
היי יפים שלי
זוכרים שיש בית שגדלתם בו?
הוא מתפרק.
אבל אני לא אכתוב
כי לא נולדתי לחנך אותם
וכי הם לא מסוגלים להחזיק במשהו שאני מתנגדת להשלים איתו
וכי ילדים הם של ההורים
וככה זה צריך להיות
זה לא
אצלנו ההורים הם ילדים
אבל זה נרטיב שאסור להודות בו
ולכן הם עדיין הורים
כועסים על הבחירות שלנו
מעירים על ההחלטות שלנו
מסתירים את המצב הכלכלי מאיתנו
וכן
הגיבורים האלה
בלילה
ישנים על הרצפה
מחכים שתשים לב
ותבוא לכסות אותה בשמיכה
בוכים כדי שתראה שהם לא רוצים לרצות את זה
אבל אין להם ברירה
וזה טבע האדם.
ביום לגדול למרות שאתה ילד
ובלילה להיות אדם קטן
אני לא אכתוב להם את זה
לעולם