אני לא אבודה
אני פשוט פרויקט שיקום שמישהו זרק בצד הדרך ושכח לשרוף.
נמאס לי להיות המזבלה העירונית של הציפיות שלכם.
אתם דוחפים לי לתוך הגרון את ה"נכון" וה"כדאי" שלכם כמו אוכל מקולקל במחלקת שיקום ואז מתפלאים שיש לי רפלקס הקאה.
אני לא נושמת כבד כי אני עוברת תהליך
אני נושמת כבד כי החרא שאתם מאכילים אותי בו שוקל טונה
ואני היחידה שצריכה לסחוב אותו במדרגות.
מי אני באמת?
כרגע אני בעיקר אוסף של רעיונות גרועים שגנבתי מאנשים שאני אפילו לא סובלת.
חיה בתוך פחדים של אחרים
לובשת חלומות יד שנייה שגדולים עליי בשלוש מידות
ומחייכת את החיוך הדביק הזה של "הכל דבש" בזמן שהנשמה שלי נראית כמו תחנה מרכזית ביום ראשון בבוקר.
אני חיה עם מסכה שכל כך נדבקה לי לפרצוף
שאני מפחדת שאם אקלף אותה יישאר שם רק שלט של "המקום בשיפוצים, עמכם הסליחה".
מי החליט בשבילי?
איך אני אמורה לשמוע מה אני רוצה אם כל מה שבוקע מהרמקולים בראש שלי זה הצרחות שלכם?
אני תלויה באוויר כמו סמרטוט רצפה ששכחו לייבש.
אין לי תשובות חכמות
יש לי רק כאב שהוא לא פואטי ולא נעליים הוא פשוט מעצבן
כמו דלקת בדרכי השתן שלא עוברת.
אני רוצה לשחרר אבל אני לא מוצאת את הפלונטר.
אני לא יודעת מה שלי ומה הזרקתם לי לווריד כדי שאני אהיה "נוחה".
אתם מנסים לעצב אותי כמו פלסטלינה דפוקה
ואני?
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה חוץ מקצת שקט
סיגריה, ואולי שמישהו פשוט יירה בציפיות שלכם וייגמור עם זה.
איך אני אמורה לדעת מי אני אם אף פעם לא הרשו לי להרגיש בלי לזרוק לי הערה על זה ש"זה לא טוב"?
הפחד יושב עליי כמו ריח של זיעה באוגוסט.
פחד לטעות
פחד לאכזב
פחד שמתחת לכל הפוזה הזאת אני פשוט כלום אחד גדול ומשעמם.
אולי מי שאני באמת זה פשוט לא מספיק בשביל הסטנדרטים המטופשים שלכם?
אני הולכת לאיבוד בין מה שאתם רוצים שאני אהיה לבין מה שאני צריכה כדי לא לדפוק את הראש בקיר באמצע הסלון.
מתי אני אפסיק לברוח מעצמי ומתי אתם תעופו לי מהווריד?
אני עייפה.
עייפה מלנסות להתאים
עייפה מלנסות להוכיח
עייפה מלהיות הילדה הטובה של החיים המכוערים שבישלתם לי.
אני רק רוצה לדעת שאני בסדר
גם אם אני חיה בתוך פח זבל של בלבול.
אבל איך אני אמצא את זה כשאני מתחבאת מאחורי חומות של ציניות וקללות כדי שלא יראו לי את הלב?
גם אני כבר לא רואה כלום.
הכל מטושטש
הכל חסר
הכל מרגיש כמו משמרת כפולה בחדר מיון בלי הפסקה לאוכל.
אני רוצה לשחרר.
להעיף את כל הזבל שלא שלי מהחלון.
אבל אני מפחדת מהרגע שבו הכל ייפול ואני אשאר לבד עם השקט.
כי אולי בלי הצעקות שלכם אני פשוט דף חלק שמישהו דרך עליו.
אני אבודה
מבולבלת
ומחפשת את הדלת החוצה
אבל כל מה שאני מוצאת זה עוד שאלות מפגרות ועוד חרא שצריך לנקות מהרצפה.
בקיצור
מתי הסיוט הזה נגמר?
אני יוצאת להפסקת סיגריה מהחיים שעיצבתם לי
אל תבנו על זה שאני חוזרת לנקות את הבלגן שלכם.
תשמרו לעצמכם את התשובות המנומסות והעצות בשקל
אני בדרך למזבלה הקרובה לזרוק את כל מה שלא שלי.
אם הלב שלי הוא חור שחורלפחות הוא החור השחור שלי.
יאללה
שחררו לי מהווריד.