עברה לה השבת, מלאה בתחמושת
מכוסה בתחבושת.
אינספור דאגות, חבילה של רגשות,
אשליה של חלומות סלאש סמאש דמיונות,
המון מחשבות, געגועים ודמעות
טוב נו... כמעט דמעות.
העיניים עייפות, הגעגוע מתמלא,
את שם אני כאן... קצת כואב לי, מלא.
הגוף משתולל, המוח בלב בוגד,
אני יודע (מה אני יודע)
בלעדייך לא אוכל להתמודד...
מה יהיה אם ניפרד?
מעביר תסריטים, דופק ת'ראש במיטה,
מת להירדם, הדופק משתגע בריצה.
אבל היצר הרע הוא נחש, הוא שטן,
לא ייתן לי לישון, מאדפקר קטן!
החלומות מתחלפים במצע של קונספירציות,
המוח של נקרש, מנתח סיטואציות.
אני יודע זה טבעי, זו בגרות ואחריות,
אבל למה לעזאזל בעולם של רמאות?!
מחליט לעשות סדר.
יושב על המיטה, מנער רגל, תופס עט,
סוגר ת'פון, נועל ת'חדר.
"אתה אוהב אותה?" – פאקקק, מזה בדיוק פחדתי!
אבל לצמוח בחיים זה לא לשבת שאנטי.
מתחבט בשאלה: מה זה בכלל אהבה?
"אתה ילד סיקס סבן, זה עוד לא בשבילך..."
נו מה, אבל אני רוצה! רצינו... רציתי!
"לא! פשוט תגדל, ותן לזמן להוכיח למה הוא מסוגל."
רומיאו ויוליה, מה שלומם היום?!
הם בטוח קצת רבים, קצת לא מסתדרים,
נו, אז למה הם כן יכולים להיות מאושרים?!
דיי!
יש בריאה, יש בורא,
יש עבר ויש הווה.
עינינו לעתיד – כל שקיעה היא גם זריחה,
כל צער וכל עצב הם בעצם גם תפילה.
כוסאמקקקק, כבר היה לי אותה
הבנו שנינו, נכון?
היגיון ישר באלכסון.
זה היה צריך לקרות, לא להעמיק את השריטות.
זה מרגיש נכון בלב, אבל מה עושים עם הכאב
אני והלפני נלחמים עם האחרי,
בין המגע והכנות – לטעם של ריקנות.
אם נקרא לזה בגרות, אז נשלם את המחיר
כותב ת'דם שלי על דף, הופך אותו לשיר.
משחרר ת'אחיזה, אבל נשאר בלי שום תחבושת,
מניח ת'רובה, הסתיימה לי התחמושת.
מביט מהחלון, השמש כבר עולה—
תחילתו של יום חדש,
ונשמה... נשמע קולה.
משחזר את הנתונים מערבל את המצב מאפס ת'הרגלים נשבר לי כבר הגב.