לאחרונה הגזמתי.
אני מרשה לעצמי יותר מידי לדבר עליך.
לכעוס, שאתה לא משתנה.
בהתחלה עוד הכלתי.
קיויתי שיהיה שינוי.
שעם הזמן המצב יתהפך לטובה,
שתיקח החלטה,
להתנקות, להפסיק.
שתבין שכולנו סובלים מהשיט הזה.
היום אני פשוט כועסת,
שאתה מבקש שיעבירו לך בביט,
שאבא נותן לך כסף,
שאתה לא עובד,
כבר כמה חודשים.
אני כועסת,
שאתה לא מבין כמה זה משפיע עלינו,
השתיקות הצורמות שלך,
התפרצויות הזעם שלך.
ההאשמות שלך,
מבלי רגע לבדוק בציציות של עצמך.
הגמל לא רואה את הדבשת.
אנחנו סוחבים אותה,
כל אחד בתורו.
התעייפתי,
מלצפות שיום אחד תשתנה,
בשבילך עצמך,
או בשביל הבן שלך,
או סתם כי תבין שהגיעו מים עד נפש.
והעייפות הפכה לתסכול,
לכעס,
לשפיטה, ללשון הרע..
ונמאס לי להיות שומרת הראש.
וכולם מסבירים לי שאני לא-
שומרת אחי אנוכי.
אבל גודל האחריות על הכתפיים,
לדעת מהצד,
שאתה בלופ,
לא יוצא מהלופ.
חי את הלופ.
אני חיה מהצד את המרדף של-
לנסות לשלוח לך חבל הצלה,
גלגל,
סירה קטנה,
שלא תטבע.
ואתה הודף.
אומר שאתה מסתדר לבד.
עד שאתה מבקש שנעזור,
מבלי לבקש,
פשוט מציב עובדה וכולנו עומדים דום.
כי אתה חושב שעובדים אצלך,
או בשבילך,
וזה מובן מאליו,
שאנחנו פשוט צריכים לעזור ולשתוק.
מבלי לבקר, או לדבר.
או לצייץ.
ובמקום תודה, נקבל זבנג.
ונהיה השעירים לעזאזל שלך,
עד לפעם הבאה ששוב תצטרך משהו.
ונהיה שם שוב, להכיל ולספוג,
לשלוח יד לעזרה,
אתה תיקח רק מה שתראה לנכון,
ושוב תהדוף אותנו הצידה.
שוב תפגע, ותזלזל, ותאשים,
שאנחנו ה-לא בסדר.
במקום לקחת אחריות.
או החלטה, שזהו.
הגיע הזמן לעזור לעצמך.
ואני מבינה שאני האחות הגדולה,
אבל התעייפתי מלהיות שומרת אחי,
צריכה לדאוג גם לי.
אבל הילד שהיית,
שגדל איתי,
זה שהשארת מאחור לטובת כל ההתמכרות שלך, קורא לי.
לא להתעלם ממנו.
להיות שם בשבילו.
וקשה לי להתעלם, מודה.
ושוב אני תוהה-
עד מתי?
השומרת אחי אנוכי?
עד מתי אני אצטרך לסחוב את העול הזה בשבילך?
מתי תסתדר מבלי לבקש עזרה?
מבלי להאשים את כולנו,
להפיל על כולנו את שק ההחלטות
שלך?
עד מתי כולנו נצטרך לשלם?
ומצד שני מודה בלב,
שאתה עדיין חי וקיים,
וזוכרת שהשם החליט שהמצב
כרגע הוא נתון,
וישועת השם כהרף עין..
ואני מתפללת שתימצא אחת כזו לכולנו,
ולך.
מצטערת בלב על התלונות עליך,
על הלשון הרע,
על הכעס.
ומודה שאני צריכה קצת יותר להודות.
על הטובות והפחות.
לאמץ אופטימיות זו מעלה.
תעזור לי עם זה.
בבקשה.
🖤