השלט של המזגן הראה 21 מעלות.
הפעם, יואב לא הרגיש צורך ללחוץ עליו שוב כדי לוודא.
הוא ישב בכורסה שלו, פנקס הרישום פתוח על ברכיו, הנייר עדיין חלק לחלוטין.
השעון הדיגיטלי התחלף ל-17:00 ובדיוק באותה שנייה נשמעה הדפיקה.
הדלת נפתחה לפני שיואב הספיק לקום.
רוני נכנסה פנימה כמו סופה דחוסה, צעדה ישירות אל הספה הזוגית והתיישבה באבחה אחת.
בידה הימנית היא קמצה דף נייר מקופל, מועכת אותו כאילו היה נשק.
איתי נכנס אחריה.
היציבה שלו הייתה שונה לחלוטין מזו של השבוע שעבר.
הכתפיים שלו כבר לא היו שמוטות תחת כובד האשמה.
הוא נראה כמעט... נינוח. זחוח בצורה דקה, בלתי מורגשת למי שלא מכיר את השפה.
הוא התיישב בקצה השני של הספה, שילב את רגליו והישיר מבט אל יואב.
"ערב טוב," אמר יואב.
קולו נשאר נמוך, לא מושפע מהחשמל הסטטי שמילא את החדר. "איך עבר השבוע?"
"תשאל אותו," רוני ירתה. היא לא סובבה את הראש אל איתי, אלא נעצה את עיניה ביואב.
"תשאל את הרובוט שיושב לידי איך עבר השבוע. כי מבחינתו, הוא כנראה עובד החודש."
איתי נאנח אנחה קצרה, מדודה, של אדם שנגמרה לו הסבלנות לאנשים לא רציונליים.
"עשיתי בדיוק מה שביקשת, יואב," הוא אמר בקול שלו, נטול דרמה.
"כל פעם שהרגשתי שאני נאטם, שאני צריך אוויר, לא ברחתי. הסתכלתי עליה ואמרתי לה את משפט הקסם שלך. 'אני מתנתק עכשיו, אבל אני כאן'. מילה במילה."
"ותשאל אותו איך הוא אמר את זה!" הקול של רוני נשבר, עולה לאותה אוקטבה צורמת מהשבוע שעבר.
היא פתחה את כף ידה, פורשת את דף הנייר המקומט על ברכיה.
"יום שלישי, עשר בלילה. אני רואה שהוא שוב מקליד משהו בטלפון מתחת לשולחן, עם החיוך הקטן הזה.
הלב שלי מתחיל לדפוק על מאה ארבעים, כמו שביקשת שאכתוב.
אני שואלת אותו עם מי הוא מדבר.
והוא? הוא אפילו לא מרים את העיניים מהמסך.
הוא פשוט מקריא לי את המשפט שלך בקול מונוטוני, כמו פקיד שירות לקוחות שקורא מתסריט שיחה: 'אני מתנתק עכשיו אבל אני כאן'. ואז הוא קם, הולך לחדר העבודה, ונועל את הדלת!"
איתי משך בכתפיו. "אמרת לי להודיע כשאני מתנתק. הודעתי. מה רצית, שגם אשיר לך את זה?"
"רציתי שתראה אותי!" היא צעקה, והד קולה פגע בזכוכיות הכפולות של החלון.
יואב שתק.
הוא הביט באיתי.
היזם המבריק שפיצח את המערכת.
איתי לקח כלי טיפולי שנועד לייצר אינטימיות והפך אותו לחומת מגן מושלמת.
הוא ציית לחוקים כדי שלא יצטרך להרגיש כלום.
משהו בבטן של יואב התהדק. כאב עמום, מוכר מדי, טיפס במעלה גרונו.
הוא זיהה את הטון של איתי. זה היה הטון שלו עצמו.
הוא נזכר בערבים הארוכים שבהם גרושתו הייתה מסתובבת בסלון שלהם, מחפשת מגע, מחפשת ריב, העיקר שיקרה משהו. והוא היה יושב מולה, שומר על קשר עין מושלם, משקף לה את הרגשות שלה במקצועיות קרה, משתמש בכל המילים הנכונות שלמד באוניברסיטה רק כדי לא לתת לטיפה אחת מהכאב שלה לחדור אליו פנימה.
הוא לא הרגיש שום עליונות עכשיו מול איתי.
יואב נשען קדימה והניח את הפנקס הריק על שולחן העץ.
התנועה שאבה אליה מיד את תשומת הלב של שניהם. "איתי," יואב אמר.
קולו היה שקט עד כדי כך שרוני ואיתי נאלצו לעצור את הנשימה כדי לשמוע אותו.
"המילים עבדו מצוין. שמרת על הכללים. אבל בוא נדבר על מה שניסית להרוג בעזרתן."
איתי זז באי נוחות.
הקליפה הזחוחה שלו נסדקה. "להרוג?" הוא שאל, מגחך גיחוך הגנתי קצר.
"יואב, אני ניסיתי לשרוד. היא עמדה לי מעל הראש בזמן שניסיתי לסגור גרסה. השתמשתי בכלי שנתת לי."
"לא," יואב תיקן אותו בקול רך אבל אטום.
"השתמשת בכלי שנתתי לך כמו שורת קוד שנועדה לחסום באג במערכת. קראת את המילים, אבל לא היית שם. להתנתק זה מנגנון לגיטימי, איתי. אבל לעשות את זה תוך כדי דקלום רובוטי ולנעול את הדלת – זה לא לשמור על גבול. זה וידוא הריגה. זה לדאוג שהצד השני ירגיש עד כמה הוא מטרד עבורך."
איתי שתק. הלסת שלו ננעלה.
יואב שמע את המילים של עצמו מהדהדות בחדר ופתאום, כמעט בלי הכנה, הן חזרו אליו כמו בומרנג ופגעו לו ישר בבטן.
וידוא הריגה.
הוא זיהה את זה כי הוא המציא את זה.
כמה פעמים הוא ישב בדיוק ככה, רגוע, שקול, "מכיל", בזמן שאשתו לשעבר התפרקה מולו?
הוא נתן לה את כל התגובות הפסיכולוגיות הנכונות, אבל מאחורי העיניים שלו עמד קיר בטון.
הוא כועס עכשיו על איתי לא בגלל שאיתי מטופל גרוע, אלא בגלל שאיתי הוא מראה מלוכלכת של יואב עצמו.
רוני, שהרגישה את הרוח גבית, הזדקפה על הספה.
"בדיוק," היא אמרה, קולה רועד מניצחון קטן. "הוא פשוט עשה לי טובה שהוא דיבר אליי"
"רוני," יואב חתך אותה. הוא לא הרים את קולו, אבל משהו בטון שלו גרם לה להשתתק מיד.
יואב סובב את ראשו אליה. הוא הניח את מרפקיו על משענות הכורסה. עכשיו הגיע הזמן לסובב את הסכין.
"בואי נדמיין תרחיש," יואב אמר, שומר איתה על קשר עין רציף.
"נגיד שהערב, איתי חוזר הביתה. הוא מוציא את הטלפון שלו מהכיס, ומניח אותו על שולחן הסלון. פתוח. בלי סיסמה. הוא מסתכל לך בעיניים ואומר: 'רוני, אני כולי שלך. אני לא עובד היום. בואי נשב פה, רק שנינו, בלי מסכים, ונדבר שעתיים על כל פחד שיש לך'."
רוני מצמצה. התרחיש הזה היה זר לה לחלוטין. "נו?" היא שאלה בחשדנות. "זה בדיוק מה שאני רוצה."
"מה קורה לך בגוף באותו רגע, רוני?" יואב התעקש.
"לא בראש. בגוף. איך ההרגשה שפתאום, איתי זמין לחלוטין?"
"אני... הייתי נרגעת," היא גמגמה, אבל הכתפיים שלה התכווצו.
"לא," יואב אמר בשקט מקפיא דם. "היית מתה מרוב פחד."
רוני פתחה את פיה, אבל שום צליל לא יצא.
"המרדף הזה, רוני," יואב המשיך, קולו חודר מבעד להגנות שלה, "הטלפון, החשדות, הדפיקות על הדלת הסגורה של חדר העבודה, זה התפקיד שלך. זה מה שמחזיק אותך. כל עוד איתי בורח, יש לך ייעוד. יש אשם במרחק ביניכם. אבל אם איתי מניח את הטלפון ונהיה זמין במאה אחוז – אין יותר אחרי מי לרדוף. נשאר רק השקט. ונשארת רק את, עם הריקנות והחרדה שלך, שפתאום תגלי שאין להן שום קשר לטלפון שלו."
השקט שירד על הקליניקה היה כבד כמו עופרת.
הדף המקומט שהיה בידה של רוני החליק ונפל על השטיח.
היא אפילו לא שמה לב.
היא בהתה ביואב והעיניים שלה התמלאו בדמעות, לא של כעס הפעם, אלא של היחשפות מוחלטת.
איתי, שהיה עסוק עד לאותו רגע בלהתגונן, סובב את ראשו והביט באשתו.
בפעם הראשונה מתחילת הפגישה, הוא באמת ראה אותה.
הוא ראה אישה מבועתת, שלא רודפת אחריו בגלל שהיא רעה, אלא בגלל שזה הדבר היחיד שמגן עליה מעצמה.
יואב נשען לאחור.
הוא לא נתן להם משימות הפעם.
הוא לא ניסה להרגיע.
הוא פשוט נתן לאמת המכוערת והערומה לשבת ביניהם על הספה, לוקח נשימה עמוקה מהאוויר המקורר של המזגן.
הם יצאו מהקליניקה שקטים יותר מאי פעם.
לא היה שם פיוס מהיר, גם לא טריקת דלת.
הייתה שם רק שתיקה כבדה של שני אנשים שפירקו להם את חומות ההגנה והם עדיין לא יודעים איך לעמוד בלעדיהן.
החדר חזר לבעלותו המלאה של יואב.
הוא קם מהכורסה.
על השטיח, בדיוק במרחק שווה בין הספה הזוגית לשולחן העץ, שכב דף הנייר המקומט של רוני.
זה שהיא הפילה כשהבינה שהחרדה היא השמיכה שלה.
יואב התכופף והרים אותו.
הוא יישר את הקמטים באצבעותיו והביט בטקסט.
הכתב שלה היה רועד, לחוץ אל תוך הנייר בעוצמה של עט כדורי. "דופק 140. מחנק בגרון. רצון לצרוח."
יואב קרא את המילים שוב.
הוא ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הדופק שלו עצמו חצה את השמונים.
הוא ניגש אל פח האשפה המעוצב שעמד בפינת החדר, מתכוון להשליך את הנייר אל תוך שקית הפלסטיק השחורה, אבל ידו נעצרה באוויר.
איתי לא היה נבל.
יואב ידע את זה עכשיו בוודאות צורבת.
איתי היה בסך הכל גבר שמת מפחד מהצפה רגשית, אז הוא הפך את עצמו לרובוט.
הוא לקח שפה קלינית, עטף את עצמו בה, וירה משפטים "נכונים" מתוך פחד טהור.
ובמשך חמישים דקות, יואב ישב מול המראה המדויקת, המכוערת, של עצמו.
פתאום, הזיכרון של גרושתו עומדת בדלת עם המזוודה לא הרגיש כמו בגידה מצידה.
הוא הרגיש כמו תוצאה של נוסחה מתמטית שהוא עצמו כתב.
כמה פעמים היא בכתה מולו בסלון, והוא, במקום פשוט לחבק אותה או לכעוס איתה, רק הנהן, שיקף, "הכיל" והשאיר אותה לדמם לבד מחוץ לשריון המקצועי שלו?
יואב משך את ידו חזרה מהפח.
הוא חזר אל הכורסה שלו, אבל הפעם לא התיישב.
הוא הניח את הדף המקומט של רוני על שולחן העץ החלק. הוא לא יישר אותו. הוא פשוט השאיר אותו שם, ממש ליד קופסת הטישו שניצבה בזווית הנדסית מושלמת.
כתם של כאב גולמי, פרום, בתוך השלמות הסטרילית של החדר שלו.
יואב הרים את מבטו אל השלט של המזגן שהיה מונח על המדף.
הוא שלח יד לקח את השלט ובתנועה אחת מהירה לחץ על החץ העליון.
ואז עוד לחיצה.
23.
הוא הניח את השלט בחזרה, התיר את הכפתור העליון של חולצתו וחיכה לראות אם משהו בו עדיין מסוגל להזיע.