תשע בערב, יום חמישי.
השעה האחרונה של השבוע בקליניקה.
יואב קם מהכורסה, ניגש אל הדלת ופתח אותה.
הזוגות של יום חמישי בערב אלו היו בדרך כלל הזוגות ה"מתפקדים", אלו שלא באים כדי לעצור דימום, אלא אלו שבאים כי הם לא מצליחים להרגיש את הדופק.
דפנה ונועם עמדו שם.
זוג שגזור ממגזין של סוף שבוע.
דפנה, בת שלושים ושבע, מנהלת כספים, שידרה אלגנטיות לא מתאמצת. שיער אסוף ברשלנות מוקפדת, ג'ינס מחמיא וריח של בושם שקשה להשיג בארץ.
נועם, בן שלושים ושמונה, מהנדס תוכנה, עמד לצידה בחיוך נינוח, לבוש בחולצה מכופתרת שיצאה מהמכנסיים בדיוק במידה הנכונה.
הם נכנסו פנימה בסנכרון מושלם, התיישבו על הספה, והשאירו ביניהם מרחק קטן, הרמוני, נטול מתח.
יואב סגר את הדלת, חזר לכורסה שלו והתיישב.
נשען לאחור אל תוך העור הקריר והמתין.
נועם הסתכל על דפנה בחיוך קטן, מעודד. דפנה החזירה לו חיוך, נאנחה קלות והישירה מבט אל יואב.
"אנחנו פה כי הכל מושלם, יואב," דפנה פתחה, והקול שלה היה צלול, משועשע מעט.
"יש לנו בית בהוד השרון, שני ילדים שקוראים ספרים לפני השינה, כלב שלא משיר שיער, והכנסה של העשירון העליון. אנחנו לא רבים, נועם הוא החבר הכי טוב שלי בעולם, ואנחנו אפילו עושים סקס פעם בשבוע, בדרך כלל בשישי בצהריים כשהילדים אצל ההורים."
יואב שילב את אצבעותיו. "ומה הבעיה עם מושלם?"
"הבעיה," דפנה רכנה קדימה, והחיוך שלה נעלם, מתחלף בבהלה אמיתית, "היא שאני בת שלושים ושבע, ואני מסתכלת קדימה על השלושים שנה הבאות, וזהו. זה הלו"ז. עשינו וי על הכל. ואני מרגישה שאני פשוט מחכה למות. שאנחנו קבורים חיים תחת פלנל ושגרה."
היא סובבה את פניה לנועם, מניחה יד על הברך שלו. "אז הצעתי לנועם לפתוח את הקשר. לא בגלל שאני לא נמשכת אליו, להפך. בגלל שאני רוצה שנרגיש משהו. שאני אקום בבוקר עם פרפרים, שהוא יחזור הביתה עם איזה סוד, שיהיה קצת... סכנה. שאנחנו לא נהיה רק 'אבא ואמא' שמנהלים תאגיד משפחתי."
יואב העביר את מבטו אל נועם. "ומה אתה חושב על הפרויקט החדש הזה שדפנה מציעה, נועם?"
נועם משך בכתפיו באלגנטיות. "תראה, אני אדם רציונלי. אני מבין את הצרכים שלה. מונוגמיה היא בסופו של דבר קונספט חברתי, לא ביולוגי." הוא דיבר בטון של מצגת סיכום רבעון.
"התשתית שלנו חזקה. אנחנו מדברים על הכל. אם זה מה שיעשה אותה מאושרת ויכניס לה קצת אנרגיה לחיים, אני לגמרי שם. אנחנו נגדיר חוקים ברורים; בלי לישון בחוץ, בלי להכניס הביתה, משתמשים בהגנה והכל יהיה בסדר. זה עוד פיצ'ר במערכת היחסים שלנו."
יואב התבונן בו. מהנדס קלאסי.
מתייחס לפצצת אטום רגשית כאילו מדובר בעדכון גרסה לתוכנה.
יואב ידע בדיוק מה התפקיד שלו כאן.
הוא לא בא לשפוט מוסרית את הפוליאמוריה; הוא בא לפרק את הפוליטיקלי-קורקט הבורגני הזה ולהכניס אותם לתוך הבשר החי של ההחלטה שלהם.
"זה נשמע מאוד מסודר, נועם," יואב אמר.
"חוקים. הגדרות. אבל בוא נעזוב רגע את התיאוריה. בוא נדבר על יום שלישי בעוד חודשיים."
הוא נשען קדימה, מכניס את הזוג לתוך המרחב ההיפנוטי של הקליניקה.
"יום שלישי. שמונה בערב. אתה בבית, מכין חביתות לילדים. דפנה שלחה הודעה שהיא מתעכבת. היא לבושה בשמלה שאתה מאוד אוהב, זו עם המחשוף הקטן בגב. היא יושבת עכשיו בבר תל אביבי חשוך, מול גבר שאתה לא מכיר. הוא מסתכל עליה בדיוק כמו שאתה הסתכלת עליה בדייט הראשון שלכם, כשהייתם בני עשרים וארבע. הוא מצחיק אותה. ואז הם קמים, והולכים לדירה שלו."
דפנה זזה באי נוחות קלה על הספה.
נועם שמר על חיוך דק, אבל הידיים שלו שולבו פתאום.
"מה קורה לך בגוף באותו רגע, נועם?" יואב חתך פנימה.
"לא בראש, לא בתיאוריה של 'אני שמח בשבילה'.
פה, בבטן. מה אתה מרגיש כשאתה יודע שברגע זה ממש, גבר אחר מפשיט את אשתך?"
השקט שירד על החדר לא היה שקט של מחשבה.
זה היה שקט של מבוכה גלויה.
נועם כחכח בגרונו. "תראה... ברור שזה... זה עושה קווץ' קטן. אגו גברי וזה. אבל אני מזכיר לעצמי שהיא חוזרת אליי הביתה. שהיא אוהבת אותי. שזה רק סקס."
"סקס הוא לעולם לא 'רק סקס', נועם," יואב אמר ברוגע, לא נותן לו לברוח לשכל.
"במיוחד לא כשמכניסים אותו למערכת כדי לפתור 'שעמום קיומי'. אתה אומר שזה יעשה אותה מאושרת. אבל האם אתה מסכים לזה בגלל שאתה באמת רוצה להיות שם, או בגלל שאתה מפחד שאם תגיד לה 'לא', היא תבין עד כמה באמת משעמם לה, ותעזוב?"
החיוך של נועם נמחק.
הפעם לחלוטין.
הוא העביר מבט מהיר, כמעט מבוהל, אל דפנה, ואז חזרה אל הרצפה.
הפסאדה של המהנדס הנאור התפרקה.
דפנה הסתובבה אליו. "נועם?" היא שאלה, הקול שלה פתאום שברירי.
"אתה... אתה מסכים לזה רק כדי לרצות אותי? אתה לא רוצה את זה בעצמך?"
"אני רוצה אותך," נועם ירה חזרה, הקול שלו עולה אוקטבה, חושף את החרדה שנקברה מתחת להסכמים ולחוקים.
"אני רוצה שיהיה לך טוב! את מסתובבת בבית כבר חצי שנה כמו אריה בכלוב. את קוראת מאמרים על שחרור מיני, את שומעת פודקאסטים על פוליאמוריה. מה רצית שאני אגיד? 'אל תעשי את זה, תישארי איתי ותמותי משעמום'?"
"אבל אמרת שאתה מבין את זה!" דפנה הרימה את קולה, וזה היה כנראה הקול הכי חזק שנשמע ביניהם מזה חודשים.
"אמרת שזה הגיוני! שאלתי אותך מאה פעמים אם זה פוגע בך, ואמרת שזה רק יעצים את הזוגיות שלנו. נועם, אם תישאר בבית ותסבול בזמן שאני יוצאת, איך אני אמורה ליהנות מזה? זה פשוט... זה יהרוס אותנו."
יואב ישב בשקט.
המבט שלו עבר ביניהם.
הוא לא התערב. הם עבדו עכשיו לבד.
"ומה רצית שאני אגיד?" נועם פנה אליה באמת בפעם הראשונה מתחילת הערב.
"שאני מת מפחד? שאני לא מבין למה אני לא מספיק לך יותר? שכל פעם שאת מדברת על החופש הזה שאת צריכה, אני מרגיש שאני האזיקים שלך? אז הנה, אמרתי את זה. אני מסכים לזה כי אני פחדן, דפנה. אני פחדן שלא רוצה לאבד אותך, ואני מוכן לשלם את המחיר של לדעת שאת עם מישהו אחר, רק כדי שתישארי איתי."
הוא השתתק, נושם בכבדות.
דפנה הביטה בו והעיניים שלה נמלאו דמעות.
היא לא הושיטה יד ללטף אותו.
היא לא הרגיעה אותו.
היא הבינה, אולי בפעם הראשונה, שהחיפוש שלה אחרי "הרגשה" עומד לגבות מחיר דמים מהאדם שהיא הכי אוהבת.
"יואב," דפנה פנתה אליו, קולה רועד, חסר הגנות לחלוטין.
"מה עושים? אני באמת מרגישה שאני נחנקת בשגרה הזו. אבל אני לא יכולה להכריח אותו להקריב את הלב שלו בשביל הריגוש שלי. אז מה, אנחנו פשוט... נידונים להיות משעממים עד שנמות?"
יואב רכן קדימה.
זה היה הרגע לאסוף אותם.
"דפנה, נועם," הוא אמר, קולו רך אך סמכותי מאוד.
"מה שקרה כאן עכשיו, בדקות האחרונות, היה רחוק מאוד מלהיות משעמם."
שניהם הסתכלו עליו, מופתעים מעט מהזווית.
"הסכנה הגדולה בנישואים פתוחים, כשפותחים אותם מתוך שעמום," יואב המשיך, "היא שמחפשים בחוץ את הסכנה שפוחדים לייצר בבית. דפנה, רצית להרגיש חיה? רצית דופק מואץ? תסתכלי על נועם עכשיו. הוא הרגע אמר לך את האמת הכי קשה, הכי לא מהונדסת שלו. הוא הרגע הוריד את המסכה של 'הבעל המושלם והמכיל'. זה מסוכן. זה אמיתי. וזה נמצא אצלך בסלון, לא באיזה בר תל אביבי."
דפנה הביטה בנועם.
החזה שלו עדיין עלה וירד בקצב מהיר.
הוא לא נראה עכשיו כמו פקיד של החיים; הוא נראה כמו גבר שנלחם על הבית שלו.
"אנחנו לא נפתח את הקשר בשבוע הקרוב," יואב פסק, והטון שלו לא השאיר מקום לערעור.
"ואני גם לא נותן לכם משימות תקשורת. הדבר היחיד שאני מבקש מכם, הוא שכשתחזרו הערב להוד השרון, לבית המושלם שלכם, תפסיקו להעמיד פנים שהכל בסדר. נועם, תפסיק להנדס הסכמות. דפנה, תפסיקי לחפש פתרונות אקזיט. פשוט תשהו בתוך הבלגן הזה שעשיתם פה עכשיו."
השעון הדיגיטלי הראה 21:50.
הם קמו.
נועם היה הראשון להושיט יד לדפנה.
היא לקחה אותה, והאחיזה שלהם הפעם לא הייתה הרמונית ומושלמת.
היא הייתה חזקה, כמעט נואשת.
יואב ניגש אל הדלת ופתח אותה עבורם.
"לילה טוב," הוא אמר.
"לילה טוב, יואב. תודה," דפנה מלמלה.
הוא סגר אחריהם את הדלת בנקישה קלה.
השבוע נגמר.
יואב נשאר לבדו בחדר.
הוא ניגש לשולחן, אסף את הפנקס וסגר אותו.
חמישה זוגות.
חמישה עולמות שפורקו והורכבו מחדש בתוך חמישים דקות של אקלים מבוקר.
מול הזוגות האלו, הוא תמיד ידע מה להגיד.
הוא תמיד ידע איפה להניח את האצבע.
רק כשהיה יוצא מהדלת הזו ונכנס אל האוטו שלו בדרך לדירה הריקה, הוא לא ידע מה לעשות עם השקט.
הוא כיבה את האור בקליניקה, ויצא אל סוף השבוע.