השלט של המזגן הראה 21 מעלות
אבל יואב לחץ שוב על הכפתור, רק כדי לראות את המספר מהבהב ולהיות בטוח שהמערכת קיבלה את הפקודה.
זה היה טקס הכרחי.
אם יש משהו שהוא למד בשנותיו כמטפל
זה שרגשות הם עניין תרמי.
אנשים כועסים פולטים חום. אנשים בודדים מקפיאים את החדר.
התפקיד שלו היה לוודא שהאקלים יישאר ניטרלי.
מבוקר.
מוגן.
יואב הניח את השלט במגירה ויישר את קופסת הטישו על שולחן האלון.
הוא ניגש אל הכורסה שלו.
התיישב והניח את פנקס הרישום הריק על ברכיו.
מולו עמדה הספה הזוגית. רחבה, רכה מדי,
כזו ששואבת לתוכה את מי שמתיישב עליה ומכריחה אותו להתמודד עם מי שיושב לצידו.
כרגע היא ריקה.
השעון הדיגיטלי שעל השולחן התחלף ל-16:59, דקה אחת שבה החדר שייך רק לו.
מחשבה טורדנית ניסתה להסתנן פנימה
ציטוט מתוך הפודקאסט שאמיר שלו העלה הבוקר, משהו על "לאפשר ללב להיות פגיע".
יואב שמע את זה ברמזור בדרך לקליניקה ומיד העביר תחנה בתנועה חדה מדי.
עכשיו, בשקט האטום של החדר, הקול הכריזמטי של אמיר,
הקול שמלטף עכשיו את אשתו לשעבר, איים להדהד שוב ולהרוס את השטח הסטרילי.
יואב עצם עיניים, נשם עמוק ודחק את הקול החוצה.
בדיוק ב-17:00 נשמעה הדפיקה.
שתי נקישות מהירות, קצרות רוח.
יואב הניח את הפנקס, נעמד באיטיות וצעד אל הדלת.
הוא הניח את ידו על ידית המתכת, לחץ ופתח את הדלת לרווחה.
רוני עמדה שם ראשונה.
היא נראתה כאילו היא סוחבת איתה שדה חשמלי בלתי נראה.
היא חלפה על פניו בצעד מהיר, ניגשה לספה והתיישבה על הקצה הימני שלה, התיק שלה עדיין מונח על ברכיה כמו מגן קדמי.
איתי נכנס אחריה.
המבט שלו חמק מהעיניים של יואב ונתלה באיזו נקודה עלומה בתקרה.
הוא פסע פנימה בכבדות, צנח אל הקצה השמאלי של הספה ונשען לאחור.
הוא שלב את זרועותיו כשרגליו פשוטות קדימה, גוף שמשדר "נא לא להפריע".
ביניהם נותר חלל ריק, גדול מספיק כדי להושיב בו אדם שלישי.
יואב סגר את הדלת, חזר אל הכורסה שלו והתיישב.
הוא לא מיהר.
הוא נתן לשקט למלא את החדר, בוחן את כיווץ השפתיים של רוני ואת הנשימות השטחיות של איתי.
"אז," יואב רכן מעט קדימה, קולו נמוך ומדוד.
"איך עבר השבוע?"
רוני הידקה את אחיזתה ברצועת התיק. היא לא הסתכלה על איתי.
"השבוע?" היא חזרה על המילה, הקול שלה רעד בקצה.
"השבוע היה... שקט. שקט מדי." היא בלעה רוק, עיניה מתמקדות בקופסת הטישו.
"אני חושבת שהשקט הזה, יואב... הוא רועש לי יותר מכל ריב שהיה לנו.
כי כשהוא שותק ככה, כשהוא בוהה במסך הזה שלו שעות..." היא עקרה את המבט מהשולחן ונעצה אותו באיתי.
"אני יודעת שהוא לא באמת איתי בבית."
איתי אפילו לא מצמץ.
הוא המשיך לבהות בתקרה אבל הלסת שלו ננעלה.
יואב לא מיהר למלא את החלל.
הוא רצה לראות אם איתי ייקח את הפיתיון. אבל איתי נשאר קפוא, פסל של אדישות מחושבת.
"איתי," יואב פנה אליו סוף סוף. הקול שלו היה רך, לא מאיים.
"אתה שומע את החוויה של רוני? היא מתארת נוכחות פיזית, אבל היעדרות רגשית."
איתי הוריד את המבט מהתקרה.
העיניים שלו היו עייפות, עטורות בעיגולים כהים של חוסר שינה.
"אני שומע את אותו תקליט," הוא אמר בקול שטוח, כמעט מכני.
"יש לי השקה של גרסה חדשה למוצר בעוד עשרה ימים.
אני מול המסך כי אני עובד. אני משלם את המשכנתא.
אבל מבחינת רוני, אם אני לא מסתכל לה בלבן של העיניים כל שנייה שאני בבית,
אני כנראה מנהל חיים כפולים."
"חיים כפולים?" רוני הזדקפה בבת אחת, התיק על ברכיה נשמט הצידה.
"אל תעשה ממני פרנואידית, איתי. אתה לא 'רק עובד'.
אנשים שעובדים לא מטים את המסך של הטלפון כשהאישה שלהם נכנסת לחדר.
אנשים שעובדים לא מוחקים היסטוריית שיחות בווטסאפ."
"אני מוחק ספאם," איתי סינן.
"ספאם ב-12 בלילה? עם חיוכים קטנים לעצמך מתחת לשפם?" הקול של רוני עלה לאוקטבה שצרמה באקוסטיקה המושלמת של החדר.
היא הסתובבה אל יואב, מחפשת שופט.
"יש לו מישהי, יואב. אני יודעת שיש מישהי. אין לי הוכחות, אני מודה,
הפכתי לו את הטלפון כשהוא התקלח ולא מצאתי כלום, שזה רק מוכיח כמה הוא נזהר.
אבל אני מרגישה את זה. הוא פשוט לא איתי."
יואב הביט באיתי.
הוא ראה את האגרופים של היזם(איתי) קפוצים על משענות הספה
את האופן שבו הוא נדחק עמוק יותר אל תוך הריפוד, מנסה להיעלם.
יואב הכיר את התנועה הזו.
זו הייתה התנועה של גבר שמרגיש שהאוויר נשאב מהחדר.
גבר שכל מילה שלו תשמש נגדו בבית המשפט של הזוגיות.
לרגע אחד, לא מקצועי בעליל, יואב הרגיש מועקה פיזית קלה.
המשפט של רוני 'הוא פשוט לא איתי' הדהד בחדר
אבל בראש של יואב הוא התערבב לחלוטין עם הקול של גרושתו. 'אני לא מרגישה לידך'.
יואב היה צריך לעצור עכשיו את רוני.
לשקף לה את החרדה, או לחלופין, לדרוש מאיתי לצאת מהשריון שלו.
אבל במקום לעשות זאת, יואב רק הקשיב לזמזום המונוטוני של המזגן.
שניות ארוכות, ארוכות מדי, חלפו והוא לא עשה דבר.
הוא הביט באיתי ונשאב להזדהות משתקת עם הרצון של הגבר הזה שיעזבו אותו בשקט.
המשפט של רוני 'הוא פשוט לא איתי' הדהד בחדר,
מתערבב בראשו עם קול ששייך לעבר שלו, לאישה אחרת.
יואב הרגיש את הדופק שלו מאיץ.
הוא כמעט הנהן בהסכמה כלפי איתי.
ואז הוא קלט מה הוא עושה.
אני המטפל כאן, הזכיר לעצמו.
הוא כיווץ את אצבעותיו סביב הפנקס, גייס את כל המשמעת העצמית שלמד עם השנים בין הקירות כדי לקבור את הפצע האישי חזרה למטה.
הוא נשם פנימה את האוויר הקר של המזגן, התיישר בכורסה וחזר אל המבט הקליני, החד.
"רוני," יואב חתך את האוויר, קולו צלול, נטול פניות.
"בואי נסתכל על העובדות שיש לנו מול הפחדים שיש לנו.
את מתארת תחושת נטישה עמוקה,
אבל את מחפשת את ההוכחות אליה בשעה שתים עשרה בלילה,
בתוך הטלפון של איתי. מה את באמת מפחדת למצוא שם?
בגידה פיזית או את ההוכחה שאת כבר לא מספיקה לו?"
רוני קפאה.
האצבעות שלה, שעד אותו רגע תופפו בעצבנות על רצועת העור של התיק, נעצרו.
היא פתחה את פיה לענות, כנראה כדי לירות עוד האשמה, אבל המילים נתקעו לה בגרון.
היא השפילה את מבטה אל השטיח והכתפיים שלה, שהיו מוחזקות בנוקשות קרבית מאז שנכנסה, צנחו מעט.
"אני... אני לא רוצה שהוא יבגוד," היא אמרה, וקולה הפך לפתע שברירי, נטול אותה אוקטבה צורמת מקודם.
"אני פשוט רוצה לדעת שאני לא משתגעת.
שאני לא ממציאה את המרחק הזה.
כי כשהוא יושב מולי בסלון והעיניים שלו מזוגגות, אני מרגישה שקופה. ו
אם יש מישהי אחרת... אז לפחות יש לזה הסבר הגיוני. לפחות זה אומר שאני לא דמיינתי את זה."
יואב הנהן לאט.
הוא לא מיהר להציע לה טישו.
הוא נתן לכאב החשוף שלה לשבת בחדר
ואז, בתנועה מחושבת, סובב את ראשו אל הקצה השני של הספה.
"איתי," קולו של יואב היה יציב, תובעני במידה.
"כשרוני אומרת שהיא מעדיפה למצוא בגידה בטלפון שלך מאשר להרגיש שקופה, מה אתה שומע?"
איתי זז באי נוחות.
החומה שלו נסדקה לרגע לנוכח גילוי הלב של אשתו, אבל מנגנוני ההגנה מיהרו לחזור לעמדות.
"אני שומע... תלונה," הוא אמר, נאבק לשמור על קור רוח.
"אני שומע ששום דבר שאני עושה לא מספיק טוב.
שאם אני לא מדבר, אני מסתיר. ואם אני עובד, אני בוגד.
זה פשוט... מרחב שאי אפשר לנצח בו, יואב. אז אני מפסיק לשחק."
אני מפסיק לשחק. יואב רשם את שלוש המילים האלו בפנקס שלו.
העט השחור החליק על הנייר בשקט.
הוא הכיר את הריקוד הזה בעל פה.
הרודפת והבורח.
החרדתית והנמנע.
ובכל זאת כשהביט באיתי, משהו עמוק בבטנו של יואב התכווץ שוב.
ההבנה המצמררת הזו שגבר לא חייב לבגוד כדי להיעלם מהבית שלו.
אפשר פשוט להפסיק לשחק.
אפשר להפוך לצל.
בדיוק כמו שהוא עצמו עשה בשנה האחרונה לנישואים שלו, כשהסתגר בתוך התיאוריות שלו ונתן לאשתו לגווע ברעב רגשי, עד שהיא הלכה לחפש אוויר אצל מישהו שמדבר בפודקאסטים על "לב פגיע".
יואב חשק את לסתותיו. לא עכשיו, פקד על עצמו.
הוא הציץ בשעון הדיגיטלי שמראה 17:48.
שתי דקות לסיום הפגישה.
הזמן תמיד היה המפלט האחרון והבטוח ביותר שלו.
"אנחנו נסיים להיום," אמר יואב, וסגר את הפנקס בנקישה קלה שסימנה את שינוי האווירה.
רוני ואיתי הזדקפו, כאילו התעוררו מטראנס.
"עד שבוע הבא באותה השעה, אני רוצה לתת לכם משימה.
רוני, בכל פעם שאת מרגישה את הדחף הבלתי נשלט הזה לבדוק לו את הטלפון במקום לפעול
אני מבקש שתיקחי דף, ותכתבי עליו רק משפט אחד: מה את מרגישה בגוף באותו רגע."
הוא הפנה את מבטו לאיתי, מישיר אליו מבט חודר שלא איפשר בריחה.
"ואתה, איתי. אני מבקש שתנסה לזהות את הרגע שבו אתה 'מפסיק לשחק'.
את הרגע שבו אתה מוריד את המסך.
כשזה קורה, אתה לא חייב לנהל שיחת נפש עמוקה.
אתה רק צריך להסתכל על רוני ולהגיד בקול רם: 'אני מתנתק עכשיו, אבל אני כאן'."
איתי הנהן באטיות, בולע רוק.
רוני העבירה יד על פניה, אוספת את התיק שלה כמו חליפת שריון.
הם קמו, מלמלו תודה חרישית, ופסעו אל עבר הדלת.
יואב קם גם הוא, מלווה אותם החוצה.
כשאיתי עבר על פניו, יואב קלט את הריח הקל של הבושם מעורבב בזיעה קרה.
הוא סגר אחריהם את הדלת בנקישה אטומה.
הקליניקה חזרה להיות שלו.
ריקה.
שקטה.
השעון התחלף ל-17:51. עוד תשע דקות בדיוק, עד שיגיע הזוג של השעה 18:00.
יואב חזר אל הכורסה שלו, הניח את הפנקס על השולחן ונעץ מבט בספה הריקה.
המזגן המשיך לנשוף אוויר קר ב-21 מעלות
אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב
ליואב היה קר.