פצצה גרעינית

כמה סבל יש בעולם השם.

נשבעת לך שאין לי כח להתמודד.

אין לי.

הידיעה הזאת על קוקורייה שברה לי את הלב,

כדי שהילד על הרצף שלו יזהה אותו על המגרש.

אלוקים.

מה נסגר עם הסבל הזה?

והילד מאשקלון?

מה קורה?

הבנו שאנחנו בימות משיח.

שעוד רגע סוף העולם.

שפצצה גרעינית מרחפת מעל הראש של כולנו.

ושאנחנו שקועים עמוק בתוך כל ה-

שינאת חינם.

הבנו שאוייבי איש אנשי ביתו,

הבנו.

באמת.

שאף אחד לא יחיה לנצח.

שיש את המחלה הארורה שהחליטה לבקר ילדים.

לתת למשפחות להתמודד,

עם כימו, והקרנות.

הבנו שצריך להתפלל.

להגיד תהלים נגד טילים.

טילים מאיראן.

או סתם של החיים.

באמת שהבנו.

אבל אנחנו עסוקים מידי כדי להתעסק בשיפור המידות,

בחוסר מטורף של-

שעות שינה,

שעות פנאי,

או סתם זמן לעכל.

הכל תירוצים.

מי שרוצה משיג יגידו כל המנטוריות היקרות.

אלו שבאמת עובדות על עצמן.

שהשיגו משהו.

שממשיכות להשיג.

באמת שהבנו,

שאין לנו סיכוי לנצח במירוץ האינסופי הזה.

הסיכויים לא לטובתנו.

לא משנה מה נבחר.

ואני מצטערת על הפסימיות הזו.

אני מאמינה.

מבלי להישבע.

פשוט מאמינה,

שאתה פה.

ומשגיח.

והכל מדוייק.

אבל.

קשה לי כל היום לחפש איך לשבור את הקיר,

רק כדי לראות הכל ברור.

ולא להציץ מחור המנעול.

אתה מבין, אני שונאת להתבכיין,

אבל הנה.

התבכיינתי.

כבר לא נשאר לי כח לבכות.

לבקש.

או סתם להיות.

והנה שוב הכל צף.

מצטערת.

🖤