גשם.
אולי הוא ישטוף את השקרים שלנו לביוב
עם שאר הלילות שהקאנו.
אותו טעם בפה.
אמת ושקר שהתערבבו לעיסה אחת רעילה.
אני מסתכל עלייך ולא מזהה.
העיניים שלך.
פעם גרת שם.
היום זו דירה להשכרה
מרוהטת חלקית.
ריקה.
אפילו לא עצובה.
פשוט נטושה.
שנינו שחקני אופי ששכחו את התסריט.
אני הפכתי לטקס קבוע:
משפט פתיחה.
יין.
מיטה.
רומנטיקה של חמש דקות.
כל סטוץ הוא פלסטר.
כל גוף זר הוא אקמול שלא מוריד את החום.
ואת?
את נרקומנית של זרים.
רעבה למבט שידליק אותך
מחפשת את הגפרור הבא שישרוף הכל
רק כדי להרגיש חום לחצי שניה
ואז שוב חושך.
עטפת את עצמך כמו מוצר מדף במבצע.
חיוך.
מבט עמוק.
ורגליים פתוחות.
הפכת את עצמך לזירת אגרוף
לגברים שבאים לפרוק את החושך שלהם בתוכך.
הם קונים את האשליה
ואת מוכרת בהפסד.
ניסית כבר את כל התנוחות.
חלקן היו איתי.
לשנינו נגמר האוויר.
אנחנו מכורים לשליטה
או לפחות לזיוף שלה.
ללילות שצורחים "חופש"
ובבוקר מריחים כמו מאפרה של בדידות.
לשתות. לשתות. לשתות.
להתעורר במיטה אחרת
ולהעמיד פנים
שזה חיים.
הקצה צר ואת מחזיקה חזק.
העיקר שהוא יהיה מרוצה.
עוד אורגזמה מזויפת.
עוד מסכה.
שקרנית כל כך מוכשרת
ששכחת מה האמת.
האמת היא ששנינו שקרנים.
רק שאת כבר טבעת.
ואני?
אני עדיין צף.
משקר לעצמי
שיום אחד נקיא את כל החרטא
ונתחיל מההתחלה.