כל החיים שלי חיפשתי עיניים.
לא סתם עיניים
רציתי את הרדאר ההוא שיביט בי וידע הכל.
בלי מילים
בלי הקדמות
בלי כל המניירות הרגילות.
רציתי מישהי שתראה את המיזבלה בפנים
את הג'יפה
את הריקבון שמתחבא מאחורי החיוך המיומן שלי
ועדיין לא תרוץ להזמין לי אמבולנס או משטרה.
פשוט תישאר.
ואז החיים
הקומיקאים המזדיינים האלה
אלה שמנהלים את הלופ הזה שנקרא החיים שלי
הפילו אותי בדיוק על הבחורה שלא מסוגלת להחזיק איתי קשר עין.
יותר משניה של התנגשות חזיתית והיא מסיטה את המבט.
הייתי בטוח שהיא ביישנית
איזה קסם נעורים חמוד כזה.
היום אני כבר מבין שאני הייתי הדבר שפשוט קשה מדי להסתכל עליו.
אבל השנים עשו את שלהן.
הזמן הוא חתיכת מניאק יעיל.
הילדה הזאת נהייתה אישה.
והאישה הזאת למדה להסתכל.
באמת להסתכל.
בלי למצמץ.
בלי רחמים.
מבט אחד שלה היום
עושה לי יותר נזק פנימי מעשר שנים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי.
היא לא מקשיבה למילים המתוחכמות שלי.
היא שומעת את כל מה שאני מזיע כדי לא להגיד.
היא רואה את הבור.
בעצם לא בור
בור זה קטן עלי
היא רואה מכרה פתוח.
אסון טבע עם דופק תקין.
ריקבון אורגני שלמד להתלבש ולחייך לאנשים ברחוב.
אני בדיחה שהחזיקה מעמד יותר מדי זמן.
הפאנץ' כבר מת מזמן
אבל אני ממשיך לדבר.
בן אדם עם אלף מנגנוני הגנה משוכללים
שכבר שכחו מזמן ממה לכל הרוחות הם מנסים להגן.
ועדיין
היא פה.
וזה החלק שבאמת מקפיא לי את הדם.
ולא
אני לא מפחד שהיא תלך
אני יודע שהיא תלך.
זה רשום בטאבו של הגורל שלי.
יום אחד היא תקום בבוקר
תסתכל על היצור הזה ששוכב לידה
ותבין את האמת הפשוטה;
אהבה לא מתקנת בן אדם שכל כך התרגל להיות שבור שהוא כבר קורא לחתיכות המפוזרות שלו "אישיות".
בסוף
עם כל הכבוד להכלה ולרוחניות
גם לבן אדם הכי סבלני בעולם נשבר הזין.
אי אפשר לחבק תהום בלי ליפול אליה.
אי אפשר לנשק חור שחור בלי להיבלע.
אי אפשר לאהוב מישהו שכל בוקר קם עם
הציפורניים פתוחות
וממשיך לחפור לעצמו את אותו הקבר כאילו הוא עובד מצטיין בחברת קדישא.
ואני יודע בדיוק מה העיניים שלה קולטת.
היא רואה את העליות
שזה השם המכובס שלי לכמה דקות של אשליה.
והיא רואה את הירידות
שזה פשוט... אני.
בלי פילטרים
בלי הומור שחור שיציל את המצב
בלי ההצגות של "הכל בשליטה".
סתם שלד פחדן שמכין את הנטישה של עצמו כדי לא להיות מופתע.
ואז
כשהיא באמת תסגור את הדלת מבחוץ
אני בטח אפלט לעצמי את המילה הקבועה שלי
זו שאני אומר על כל קטסטרופה בחיים האלה:
"ידעתי."
כאילו הידיעה המוקדמת הופכת את הסכין לפחות חדה.
כאילו זה איזה ספוילר לסרט רע שמקל על הכאב.
אבל זה לא.
זה רק נותן לי עוד קצת זמן פציעות
לדמיין שוב ושוב
את הרגע המדויק שבו מי שראה אותך הכי עמוק
מבין שהבאר הזאת יבשה.
שאין פה מה להציל.
היא תניח את המפתחות על השולחן
תסתכל על המיזבלה שהשארת מהלב שלה
ותבין שחבל לה על החמצן.
היא פשוט תסתובב
תשאיר אותי לבד בתוך הקיא של עצמי
ותיתן לי להיחנק בשקט.
ואולי
אולי כל החיים טעיתי.
לא באמת רציתי שמישהי תראה אותי.
רציתי שמישהי תסתכל, ולא תאמין למה שהיא רואה.
כי אם היא באמת תראה הכול...
את כל המנגנונים.
את כל השקרים הקטנים.
את כל הפחד.
את כל הריק.
היא תעשה בדיוק מה שכל בן אדם שפוי היה עושה.