שמש הצהריים מרחפת מעל החומות ומסמנת את כניסתו של יום הכיפורים בעוד שעות ספורות.
רחובות העיר העתיקה, עמוסים בבני אדם.
מסתובבים ממקום למקום, ממהרים וממלמלים בינם לבין עצמם.
סוחרים קוראים ומושכים את העוברים והשבים לעצור ולבחון את דוכניהם.
משהו שבין סדר מופתי לכאוס לא ברור, תלוי בעיני המתבונן.
בין כל אלו הולכים שניים, אישה ו.. טלה.
בעבר הלא רחוק זה היה מחזה מאוד נדיר, אבל מאז שחזרו לארץ המחזה הפך לנפוץ יותר ויותר.
שניהם קרבים אל שערי העיר בדיוק בזמן שסיימו לצחצח אותו שומרי החומות, אלו הכריזו וקראו בקול:
"עת שערי רצון להיפתח".
הטלה הצעיר הגיע לגיל המתאים.
ועכשיו, הוא מובל כקורבן ליום הכיפורים.
ההקרבה שלו תכפר על כל העוונות של העם.
שוב ושוב כל שנה, בדיוק אותו הטקס.
בכל פעם הדבר היחיד שמשתנה הוא הטלה.. הרי זה לא שנפסיק לחטוא נכון?
כולם מכירים את הנוהל, האישה המבוגרת מגיעה לביתם בהפתעה ומכריזה:
"אם נפשך בו עד מאד נקשרה,
העלהו לי לעולה ברה".
ולאחר מכן שניהם פשוט הולכים.
לאחר שחלפו בפתח השער המשיכו ללכת, מתעלמים משאר האנשים ברקע.
סמטאות עיר הקודש נדמים כמבוך ללא מוצא.
בכל פנייה יש בעיה נצחית שאף אחד לא בטוח איך נוצרה ובוודאי לא איך לפתור אותה.
"אני יכול לשאול שאלה?", שאל הטלה הצעיר.
"בוודאי", אמרה האישה בחיוך אדיב.
"מה עשיתם לפני שחזרתם הנה בכל פעם שהייתם צריכים כפרה?"
"פשוט מאוד, טלה טיפשון, כשהיינו זקוקים לכפרה, התפללנו. 'ונשלמה פרים שפתנו' את הקורבנות החלפנו בתפילות"
"ביום זה דתך שוכח?"
וכך המשיכו ללכת יד ביד, טלה ואישה מבוגרת. אחד עוד לא ראה כלום ואחת שראתה כבר כמעט הכל.
"אוכל לשאול שאלה נוספת?", שאל הטלה.
"כמובן", ענתה, ומלמלה לעצמה תלונה שקטה.
"ולמה עכשיו, כשאנחנו כאן, חזרנו להקריב קורבנות? האם התפילה כבר לא מספיקה?"
"איזה שאלה מטופשת, באמת", צחקה האישה.
"חזרנו, אז צריך להקריב שוב קורבן כיפורים".
הטלה החליט שעדיף לשתוק.
"זה בסדר", אמרה לעצמה.
"זאת הפעם הראשונה שלו".
בעודם מתקדמים, הרחוב קפא לפתע.
סוחרים השתתקו, קונים עמדו במקומם, אפילו היונים נראו כאילו עצרו באוויר.
כל העיר הרכינה ראש ברגע אחד של דממה.
האישה המסתורית נעצרה פתאום.
"לקחת הכל?", שאלה וקולה הדהד בשקט הכללי ששרר.
"את כל מה שאת הבאת לי. כל מה שהספקתי לחוות בזמן שלי כאן", ענה וסידר את התיק הכבד על כתפו.
"יופי", אמרה.
והם ממשיכים בין אנשי העם העומדים בראש מורכן. דמעות מחניקות את גרונם.
כאילו מלוות את הטלה במסעו האחרון במורד עיניה רוויות הבכי של עיר הבירה.
"יהיה בסדר נכון?", שאל בתמימות מהורהר.
"כמובן", ענתה ישראלה.
"אתה תגן על כולנו, תכפר על החטאים שלנו, ואז תחזור הביתה בריא ושלם".
"ואם לא אחזור?.. בכל זאת אני נקרא קורבן".
"אז נזכור אותך לנצח, בכל שנה, תהפוך לגיבור אלמותי. זה מחיר שאני מוכרחה לקחת.
אני חייבת כפרה".
לאחר כדקה, ירושלים התעוררה מחדש, כאילו לא קרה דבר.
"ומה אני אשם בחטאייך?", שואל הטלה ומסדר את מדיו.
"אתה לא, אבל אין לנו כל כך ברירה אתה מבין? צעדתי עם רבים כמותך ותמיד קיוויתי שבסוף תחזרו אליי בחזרה.. אבל זה המחיר לא משנה כמה ביקשתי"
"אנא תנה פדיום וכופר הבא"
לחשה לעצמה בטקסיות.
ישראלה המבוגרת והשלווה ליוותה את הטלה הצעיר עד תחנת האוטובוס וצפתה בו נוסע אל האופק. עיניו ועיניה רטובות בהבנה ושליחות.
"עין במר בוכה ולב שמח."
אין ברירה.. הוא יודע.
לכתו מצילה את העם השוכן בציון, רבים עשו זאת לפניו והיום הגיע תורו.
אולי ישוב, אולי לא.. אי אפשר לדעת מעכשיו.
לפעמים נדמה שמדובר בעוד בעיה שנוצרה בעיר למודת הבעיות. אותה עקדה נצחית שנדרשו להקריב כחלק מההיסטוריה המורכבת ושזורת הצרות של העם הקטן הזה.
אך עדיין לא אוכל שלא לכאוב..
"צר לי לאם תבכה ותתייפח,
עוקד והנעקד והמזבח."
