נקייה

קשה לי להבין מה כאן מתקן אותי,

אני לא רוצה להיות כאן במקום הזה לא פיזית לא נפשית ולא רוחנית,

כל איבר בגוף שלי כל עורק כל וריד כל נים מתנגד בכל תוקף להכיל את הסיטואציות האלו.

לא יודעת על מה אפילו אני צריכה לעבוד כדי להגיע למקום יותר טוב, סה״כ אני מחכה למשהו הזה מגיל 14, וכל פעם כשאני אומרת לעצמי בטח בשלב הבא זה יקרה בטח בשלב הבא זה יגיע זה פשוט מתפוצץ לי בפרצוף.

בא לי מקום משלי, בא לי בית משלי, בא לי מישהו משלי, שישים אותי במרכז, בקשה נרקיסיסטית אני יודעת, אבל זו אני הילדה שהרגישה שכולם רצים לכל הכיוונים ורודפים אחרי כל הדברים שחשובים להם ואני נשארת בצד אפילו לא מחכה שמישהו יבחין בי פשוט מקבלת את זה שאני לא הכי חשובה בעולם, מגיל 12 התפללתי אליך שתשלח לי חבר, זה מעבר לענין של אהבה או יחס, היה לי חסר המישהו הזה כשאני אומר לו אני צריכה הוא יעזוב הכל ויגיע גם אם יש לו דברים אחרים שמאוד חשובים, ביקשתי מישהו שלא ירוץ לשום מקום לפני שישים לב שאני בסדר וטוב לי.

היה לי חסר, כולם מתעסקים בשלהם, בקושי שלהם או של אחרים  ואני צריכה להבין שכרגע אין מישהו שפנוי באמת אליי כי יש דברים חשובים יותר. הרגשתי בפינה למרות שאני ידעתי שאני אהובה כי מה זה שווה לדעת שאוהבים אותך אבל גם לדעת שבסדר העדיפויות את איפשהו שם באמצע, בין ההכי חשוב שיש לבין המיותר. רציתי אני להיות ״ההכי חשוב שיש״. עד היום אני רוצה.

ובעצם אני חושבת שאולי על זה יושב כל הקושי שלי, אם הייתי מרגישה שיש לי על מי להישען באמת אולי לא הייתי מתרגשת באמת כי אני יודעת שיש לי מישהו שאני אתרסק עליו הוא יחזיק אותי באמת עם כל החלקים המרוסקים, גם אם הוא באמצע ״הדבר המאוד מאוד חשוב״ הוא יחזיק אותי, כי אני הדבר ״הכי חשוב שיש״ שלו, יחבק, ויראה לי שהוא איתי.

אני בעצם תמיד באמצע, ואין לי אפשרות אפילו להסביר את זה לאף אחד, יש לי תחושה שאף אחד לא באמת יבין, אני לא סומכת על אף אחד שיחזיק את הכאב שלי כי התאכזבתי כבר מספר פעמים ואם יש משהו יותר כואב מלהחזיק כאב לבד זה בעצם לשים אותו על מישהו אחר בביטחון ולגלות שהוא לא מספיק מעניין.

אני רוצה בית, לא תאורטי, פיזי, אני רוצה מקום שאוכל להתפרק בו בלי לפחד שמישהו יכנס לי באמצע, בית שאוכל להחליט מה לבשל לשבת, להכין בעצמי את השולחן שבת, להחליט בעצמי מה רמת הכשרות, איך שומרים את השבת, מה עושים במהלך השבת. אני רוצה מקום משלי שאוכל להרגיש בנוח, שאוכל להוריד את הכאב שלי כי אני גם ככה מחזיקה אותו לבד. אני כבר לא מצפה מאף אחד להחזיק אותו למרות שזה היה מאוד נעים אם כן, אני פשוט רוצה מקום בטוח, אם לא בן אדם אז לפחות בית. גם את זה אין לי.

ואני באמונה שלמה שכל מה שקורה כרגע זה לטובתי אל תבין לא נכון הדמעות שלי זה הכאב בלב זה לא חוסר אונים, אתה איתי אני יודעת, אתה שומע את התפילות את הלחישות את הדמעות שיורדות על הסידור או על הרוק שנבלע בגרון, זה פשוט כאב שקשה לי לפעמים להחזיק את הוא יוצא ככה.

אני יודעת שיום יבוא ואני אבין יותר מה כאן התיקון שלי, חוץ מהקושי הנפשי שלי בסוף אחייך ואדע שטוב ששמת אותי כאן אתה יודע הכי טוב עבורי אין לי ספק.

אני לוקחת על עצמי לנשום עמוק. להפסיק להתנגד למציאות, לקבל אותה, עם ראש למטה ולב למעלה, אין לי גם ככ הרבה ברירות.

אנסה להתרכז בעצמי פחות במה שאחרים עושים לי, אנסה להזכיר לעצמי שאני כאן בשביל לתקן משהו, וזה טוב כי אם קשה לי אולי שם למעלה יהיה לי טוב יותר?

אין לי מושג

אנסה להיות אמא טובה יותר סבלנית יותר מכילה, אנסה להבין את בעלי כמה שאפשר להיות שם בשבילו לא לצפות להרבה ולהעריך את מה שהוא כן נותן לי, אנסה להבין אין לי שליטה באף אחד. אתרכז בעבודת השם שלי, בתפילות שלי, אנסה להתאמן, לאכול נכון יותר. אתרכז בבית ובלארגן אותו שיהיה לי יותר נעים למרות שלא בא לי להיות כאן.

סיימתי לסמוך על אחרים שיעמדו איתי ויכילו אותי, לא מאמינה שזה יקרה, לכל אחד יש את הדבר הכי חשוב שיש שלו, אולי כדאי שגם לי יהיה, ואפסיק לתעדף את כולם על פניי. חוץ מאותך. אתה חשוב מהכל.

בעזרת השם מקווה שאזכה להידבק בך בכל נפשי רוחי ומאודי. אתנקה מכל התאוות וההבל של העולם הזה, ואגיע לעולם הבא נקייה.