הנה אני שוב פה, בעיר המקלט הפרטית שלי.
ניסיתי להביא ספר, אבל הוא רק הסיח את דעתי מהמקום משכר החושים, המקום בו הנפש שלי הסכימה לרדת לעולם כשהבחינה בו.
הוא נראה פשוט, הגיא הקטן שלנו והנחל לצידו, הרוח המזמינה להיכנס למה שיש לעולם להציע והציפורים שעפות איתה בריקוד.
העץ הקטן עם כל השיחים מסביב, המון שיחים.
האדמה החומה עם כל האבנים הקטנות.
הסלע, שרובם רואים רק סלע קטן.. אבל הוא הכיסא הקבוע שלי להופעה הקסומה הזאת.
ליד הכלניות האדומות אני רואה פרפרים לבנים.
יצור כל כך עדין מול נוף עוצר נשימה.
בז. טס מעליי בז, והוא היה עצום.
אני רוצה גם לעוף. לדאות באוויר, לרקוד איתה.
שרק תצמיח לי כנפיים ואענה לריקוד שלה.
הלוואי ויכולתי לגור פה. הלוואי ויכולתי לקנות את הקרקע הזאת. להתעורר כל יום לזה, לברוח לשם כל סוף יום.
אם רק הוא היה מבין מה זה המקום פה בשבילי..
הוא היה מסכים.
דמעות בוגדניות..
המקום הזה הוא כמו ציור אמנותי בספר פנטזיה. משהו יפה מכדי להיות אמיתי וריאליסטי כל כך שנשאבים לזה בקלות.
האופק אינסופי ובקלות אפשר לדמיין כאן פיקסים מתעופפים ומלאכים צופים מהשמיים הנקיים בצבע הים בשיא הקיץ.
אני מקנאה ב2 האנשים שגרים פה. הם ידעו מה הם עושים, ידעו שהמחיר שווה לזה, לכל היופי הזה.
אני לא צריכה כלום חוץ ממנו, מבית יפה ופשוט מול הנוף הזה, וקטנטנים יפים משלנו.
זאת משאלת ליבי.
שעות כרבול איתו בשקיעה מהבית שלנו אחרי שהקטנטנים שלנו רדומים.
שהם יגדלו להיות אנשים טובים ופשוטים.
הם ידעו את הערך העצום שיש לפשטות, לדברים הקטנים שבאמת מחיים את הנפש כמו נוף, אהבה ומשפחה אוהבת.
שידעו את החיבור העצמתי שיש לבורא דרך הטבע.
שידעו מה זה נוף אמיתי ללא בניינים ושירגישו חול בכפות הרגליים.