מה גורם לנו להתבצר בעמדתנו גם כשאנחנו לא צודקים

לפעמים הרבה יותר קל להיות צודק מאשר להיות אדם

השבוע למדתי שוב עד כמה המרחק בין צדק לבין אנושיות יכול להיות גדול.

תכננו חופשה.
כמו כל חופשה, היא התחילה הרבה לפני שיצאנו מהבית. תיאומים. ביטול פגישות. ימי חופש. חניה. דלק. מזוודות. התרגשות. ציפייה.

ואז הגיע משהו שאף אחד לא תכנן.

כוח עליון.
אין אשם.
אין מישהו שעשה טעות.
אין את מי להאשים.

לפעמים החיים פשוט משנים את התוכניות שלנו.

במקום כזה נדמה לי שהתגובה האנושית ביותר היא ששני הצדדים יסתכלו אחד על השני ויגידו:
לא קיבלת את מה שהזמנת.
גם אנחנו לא יכולים לספק אותו.
בוא נמצא יחד פתרון.

אבל לפעמים קורה משהו אחר.

פתאום כבר לא מדברים על בני אדם.
מדברים על סעיפים.
על תקנונים.
על "אי אפשר".
על "אלה הנהלים".

כאילו כל מה שקרה בדרך בכלל לא קיים.

לא משנה שקמת מוקדם.
לא משנה שביטלת התחייבויות.
לא משנה שבת הזוג לקחה יום חופש.
לא משנה שהוצאת כסף על הדרך.
לא משנה שהשקעת זמן, אנרגיה וציפייה.

מאחורי מסך אחד,
בלחיצת כפתור,
אפשר למחוק את כל זה במשפט קצר:
"זו הבעיה שלך."

ואני שואל את עצמי
למה?
למה בני אדם,
שיודעים בדיוק מה היו מרגישים אילו היו עומדים בצד השני,
בוחרים להישאר מאחורי התקנון?

למה כל כך קשה להגיד:
בוא נראה מה אפשר לעשות.
אני לא מדבר על ויתור מוחלט.
אני לא מדבר על כך שכל לקוח תמיד צודק.
אני מדבר על הרצון לחפש פתרון לפני שמחפשים הצדקה.

יש רגעים שבהם אדם יכול לצאת גדול.
לא בגלל שהוא הפסיד כסף.
לא בגלל שהוא ויתר.
אלא בגלל שהוא בחר באנושיות.

אבל יש גם רגעים אחרים.

הרגע שבו אנחנו כבר לא מנסים לפתור את הבעיה.

אנחנו רק מטפסים עוד קצת על העץ הגבוה של "אני צודק".
וככל שאנחנו מטפסים גבוה יותר, כך קשה יותר לרדת.

לא כי אי אפשר.
כי האגו כבר מפחד.

וכאן קורה משהו עצוב.
אנחנו מתחילים להגן על העמדה שלנו יותר מאשר על האדם שמולנו.

זה כבר לא רק בעולם של שירות לקוחות.
זה קורה בזוגיות.
זה קורה בין הורים לילדים.
זה קורה בין חברים.
זה קורה בעבודה.

כמה פעמים ויכוח היה יכול להסתיים בחיבוק, אבל הסתיים בשתיקה?

כמה פעמים סליחה אחת הייתה עולה פחות מכל המחיר ששני הצדדים שילמו אחר כך?

כמה פעמים נשארנו בלי קשר, רק כי אף אחד לא הסכים לרדת מהעץ?

בסופו של דבר אנשים כמעט אף פעם לא זוכרים את הסעיף בחוזה.

הם זוכרים איך גרמת להם להרגיש.
הם זוכרים אם ניסית.
אם הקשבת.
אם ראית אותם.

ואולי זו השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו,
לא רק כשאנחנו לקוחות אלא גם כשאנחנו בני זוג, הורים, מנהלים,
חברים או נותני שירות.

כשאעמוד בפעם הבאה מול אדם שנפגע ממני, גם אם החוק לצדי, גם אם הנהלים לטובתי, גם אם אני באמת צודק...

האם אבחר להישאר על העץ הגבוה של הצדק,
או שאבחר לרדת ממנו כדי להישאר בן אדם?