אף אחד לא לימד אותנו להיות הורים.
אף אחד לא הכין אותנו לפחד שמגיע בדיוק יחד עם האהבה הכי גדולה בעולם.
רציתי לתת הכל.
ובדיוק מתוך הרצון הזה טעיתי הכי הרבה.
חשבתי שילד צריך חבר.
חופש.
כייף.
חשבתי
שאם אהיה הכי נחמד שאפשר.
הילד שלי יהיה מאושר.
עשיתי בדיוק את מה שהייתי רוצה שיעשו לי.
התייחסתי אליו בדיוק כמו שחלמתי שיתייחסו אליי.
וקיבלתי את ההפך המדויק.
במקום קרבה, ריחוק.
במקום שיתוף, שתיקה.
במקום אהבה שהרגשתי שאני נותן,
מבט שלא הצלחתי להגיע אליו.
ישבתי מול זה הרבה זמן בלי להבין.
איך יכול להיות שנתתי את כל מה שהיה חסר לי כילד,
ודווקא שם איבדתי אותו.
לקח לי שנים להבין משהו כואב.
לא נתתי לו את מה שהוא היה צריך.
נתתי לו את מה שאני הייתי צריך.
ובמשך שנים לא ראיתי את ההבדל.
כי מאחורי כל הורה עומד גם ילד.
ילד שלא תמיד קיבל.
ילד שעדיין מחפש שיראו אותו.
ילד שנשבע שכשיהיו לו ילדים הוא יעשה הכל אחרת.
אבל ילדים לא גדלים מול ההבטחות שלנו.
הם גדלים מול הנוכחות שלנו.
וכשהייתה סערה,
לא תמיד הייתי הנוכחות הזאת.
כשהיו כעסים, נפגעתי.
כשהיו דחיות, נשברתי.
כשהייתה התרחקות, רדפתי.
וכשלא הצלחתי להגיע אליו,
התערערתי.
רק הרבה אחר כך הבנתי שילד לא מחפש הורה שלא טועה.
הוא מחפש הורה שנשאר.
הורה שלא מתפרק יחד איתו.
הורה שלא צריך שהילד ירגיע אותו.
הורה שאפשר להישען עליו גם כשכועסים עליו.
במיוחד כשכועסים עליו.
כי ילד לא לומד מי הוא לפי מה שאנחנו אומרים עליו.
הוא לומד מי הוא לפי איך שאנחנו מחזיקים אותו ברגעים הקשים.
וכשאין מי שיחזיק, הוא מתחיל להחזיק את עצמו.
מוקדם מדי.
לבד מדי.
היום, בעבודה עם הורים, אני כמעט אף פעם לא מתחיל בשאלה מה לא בסדר אצל הילד.
אני שואל שאלה אחרת.
מה הילד לומד על עצמו מהאדם שהוא אוהב הכי בעולם.
כי לפעמים הבעיה היא לא הילד.
ולפעמים גם לא ההורה.
לפעמים זה פשוט כאב שעובר מדור לדור,
עד שמישהו עוצר ומוכן להסתכל עליו.
אני הלכתי ללמוד את כל זה כי אני הייתי האבא שלא ידע.
ואם הייתי פוגש אז מישהו שהיה מסביר לי את מה שאני יודע היום, אולי הייתי מבין הרבה יותר מוקדם שהורות היא לא רק לגדל ילד.
היא גם לפגוש את הילד שבתוכך.
בפעם הראשונה באמת
כתבתי מאמר מקיף בנושא אימון רגשי לנוער
ואיך הוא יכול לעזור לכם להבין טוב יותר
ולקבל כלים שהלוואי ולי היו כשהייתי צריך.