אני בול כמוה
נואשת
סובלת
כאב שלא נגמר
כאוס שהקים מפעל יצור כדי להרחיב את עצמו
כי רק ככה מרגישים חיים
התאוריה גמרה אותי
האמונה לא קונה את האמון שלה
הכל נשאר לא רלוונטי
זה לא שלא אכפת
פשוט אדיש
וריק
וכאב כמו שריפה
לא כמו עצב
אי-שקט שאין לו מים
ואין בו סוף
האחיזה המוגזמת
שולפת ציפורניים כדי להחזיק
נשענת על צוק ומשאירה בו שריטות
כדי לא ליפול למטה
התהום כל כך שם
והיא כל כך שם
וכל האחרים כל כך למעלה
והמאבק הזה
לגרד את הדומם עד שיהיה איפה לתפוס
איפה לדמם
איפה להתקדם
איזה בלאגן
הסחרחורת והעייפות טורפים את האדמה והשמיים
היא לא יודעת מי עשה לה רע
ומי לא טרח לעשות לה טוב
אין מספיק אנרגיה פנויה לראות שש שש
רק להעיף מבט למטה
מבט למעלה
הם קצרים מכדי להתבונן באמת
והרעים טובים
והטובים רעים
והסכנה מפתה
והביטחון משעמם
לרגע היא לא זוכרת למה היא מטפסת למעלה
וחוסר שימת לב ממוקדת גורמת לה ליפול
עשירית שניה שבה היא נזכרת שהיא לא רוצה להיות למטה
אבל זה עדיין שם
כפות הרגליים עוד לא התייבשו
טעם הסבל
הקודקוד עוד רואה את גן עדן
טעם העונג
והם מושכים למה שמוכר
למה שמולם
למה שעליהם ותחתיהם ולפניהם ומאחוריהם
היא נקרעת
ומתפצלת
ונשרטת ושורטת
ונופלת ונושכת
וקמה וצועקת
כמה טעויות
כמה אין סיכוי לסיים בצד אחד
כמה זמן להיות תלויה ככה
בין שמים לארץ
כמה ריקנות וכאב אפשר להרגיש
כמה תקווה ואושר אפשר למלא
אני בול כמוה
כי רק ככה מרגישים חיים
ואסור ליפול למטה
וקשה לעלות למעלה
ותלויים