למי שייך החלום של הילד שלכם?

כשהבן שלי היה בן שלוש. קניתי לו גיטרה קטנה.

אני זוכר אותו עומד על השולחן בסלון,

פורט בגאווה ומנענע את הראש תוך כדי

שהוא מנגן שלומית בונה סוכה

כאילו הוא מנגן בהופעה של מטאליקה.

באותו רגע,

בעיניים של אבא צעיר,

כבר ראיתי את העתיד שלו,

רוקר בסיבוב הופעות עולמי .

רק שלא שמתי לב שאת העתיד הזה הוא לא בחר.

החלום הזה - לא היה שלו.

זה היה תסריט שאני כתבתי עבורו.

זה היה אחד מהחלומות שלי .

בגיל שמונה כבר רשמתי אותו לשיעורי נגינה.

קניתי לו ספרי תווים של ברי סחרוף ופינק פלויד,

כל המוזיקה שאני אהבתי,

כל השירים שדמיינתי אותו מנגן יום אחד.

אבל לאורך כל השנים האלה,

היה רעש רקע קטן שסירבתי להקשיב לו.

אני הייתי זה שדחף ושאל אם הוא התאמן.

אני הייתי זה שביקש שינגן לי משהו.

אני הייתי זה שהתרגש ונהנה.

והוא?

הוא בעיקר ניסה לרצות אותי.

רק כשקניתי לו את הגיטרה החשמלית שביקש, בגיל 17, נפל לי האסימון.

הבנתי שפספסתי את הפרט הכי חשוב לאורך כל הדרך.

לא עצרתי לשאול את השאלה הכי פשוטה:

האם הוא באמת אוהב לנגן,

או שאני פשוט מאוהב ברעיון שלו מנגן, עד שלא הצלחתי להפריד ביניהם?

המלכודת הזו היא לא רק שלי.

אני פוגש את ההורים האלה יום יום.

אני רואה את הצורך שלהם,

ואני רואה איך האכזבה שלהם מושלכת החוצה מבלי שהם יתכוונו לכך.

אני רואה אבות שחולמים שהבן שלהם יהיה מסי הבא,

מריצים אותו למגרשים בגשם וחולמים על גביע שהם מעולם לא הניפו.

אני רואה אמהות שמדמיינות את הבת שלהן כסוג של בר רפאלי,

מעמידות אותה מול המראה ומחפשות בעיניים של זרים אישור ליופי שלה.

אנחנו רוצים שהם יהיו הכי חברותיים, הכי חכמים, הכי מצליחים.

לא כי זה תמיד הצורך שלהם, אלא כי ככה דמיינו את ההורות שלנו,

וככה קיווינו לתקן את הסיפור של עצמנו.

וכשהמציאות מסרבת לפגוש את התמונה שציירנו בראש מתחיל מאבק.

המאבק הזה לא מתחיל מול הילד.

הוא מתחיל מול הפער שבינו לבין הפנטזיה שלנו.

ובתוך המאבק הזה הילד הולך לאיבוד.

הוא לא מבין למה בכל פעם שהוא פשוט מביא את עצמו,

בלי מסכות, בלי מגרש כדורגל ובלי גיטרה,

הוא פוגש בעיניים שלנו צל של אכזבה.

השאלה הכי אמיתית שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו:

כמה מהדברים שאנחנו מבקשים מהילדים שלנו הם באמת בשבילם,

וכמה מהם נועדו להגשים את התמונה שאנחנו מחזיקים בראש?