יש שני סוגים של כאב בעולם הזה.
אחד גדל איתך
קורע לך את הצורה אבל משאיר אותך עומד.
השני קובר אותך חי, לאט, עם כפית
בזמן שאתה מחייך ומספר לכולם שהכל בסדר.
אנשים מחרבנים במכנסיים מפחד מהמילה "כאב"
כאילו הוא האויב הכי גדול שלהם.
הכאב אף פעם לא היה האויב.
התקיעות היא האויב.
הריקבון השקט הזה הוא הזונה האמיתית.
כאב גדילה הוא הכאב שמגיע כשאתה סוף סוף מפסיק למצוץ לעצמך סיפורים ולברוח.
זה קורה כשאתה קם והולך.
כשאתה נשאר וחוטף את האש.
כשאתה מתנצל כמו גבר או כשאתה שולח מישהו להזדיין ולא מתנצל.
זה כשאתה שם גבול בפעם הראשונה והלב שלך דופק בגרון כאילו רצחת מישהו
כי אתה מבין שחצי מהאנשים בחיים שלך אהבו אותך
רק כי היה להם נוח לדרוך עליך.
זה כאב שיש לו כיוון.
הוא שורף את השומן המיותר
הוא מנקה את החרא.
הוא זז.
אבל כאב התקיעות?
זה כבר זן אחר של מוות.
זה לקום כל בוקר לאותו חרא מדמם
לאכול את אותו אוכל
לראות את אותו פרצוף שאתה כבר לא מסוגל לסבול
לשכנע את עצמך ש"ככה זה החיים, כולם סובלים"
וללכת לישון עם אבן של טון על הריאות.
זה להישאר במקומות
בעבודות
במערכות יחסים שכבר מזמן הפסיקו להעריך אותך
רק כי התרגלת לריח של העובש
וזה מרגיש לך כמו בית.
זה להמשיך לנהל בראש שיחות שכבר מתו לפני שלוש שנים.
להילחם מלחמות שנוצחו מזמן.
להחזיק בציפורניים אנשים שכבר מזמן מצאו מישהו אחר שיזיין אותם ושכחו איך קוראים לך.
והדובדבן שבקצפת כמבון: לקרוא לזה נאמנות.
"אני פשוט טיפוס נאמן".
ומי מספר לך
זו לא נאמנות יא חביבי.
זה פחד
פחד קהל עם יחסי ציבור של טריליון דולר.
אנחנו הרי אלופים בלספר לעצמנו שקרים בלילה כדי שלא נצטרך להקיא בבוקר
"היא תשתנה."
"מחר אני אתפטר."
"הוא פשוט בתקופה קשה."
"הזמן כבר יסדר את זה."
לא, הזמן לא יסדר שום דבר יא חתיכת אידיוט.
הזמן לא עובד אצלך.
הוא לא עושה כלום
הוא יושב על הכיסא בצד
מפצח גרעינים
ורואה אותך נרקב בתוך השלולית של עצמך.
הדבר הכי נבזי בתקיעות הוא שהיא לא באה עם סירנות.
היא לא צורחת לך "סכנה!".
היא לוחשת לך באוזן מילים מתוקות של ייאוש.
היא הופכת את הגיהינום שלך לשגרה כל כך חמימה ונוחה עד שאתה מתחיל להתלונן רק כשהטמפרטורה יורדת.
עד שיום אחד אתה מסתכל במראה ורואה שם זר מוחלט.
ולא בגלל שהשתנית.
אלא בגלל שלא השתנית בכלל.
נשארת בדיוק אותו ילד מפוחד
רק עם קמטים סביב העיניים וכרס של תסכול.
וזו האירוניה
כולם רוצים לגדול
אבל אף אחד לא רוצה לשלם את המחיר של הגדילה
כי גדילה דורשת ממך לרצוח חלקים מעצמך.
לעומת זאת, כולם מוכנים לסבול את כאב התקיעות במשך עשרות שנים.
כאילו הוא זול יותר.
הוא לא זול יותר.
הוא פשוט מציע לך תנאי מימון נוחים
בלי מקדמה.
רק תשלומים קטנים
יומיומיים
של הנשמה שלך
עד שלא נשאר ממך כלום.
אז אם כבר כואב לך
תבחר כאב שמשאיר צלקת.
לא כאב שהופך אותך לרוח רפאים שממשיכה להגיע לעבודה כל בוקר.