נכביתי.
לא בקטע פואטי
אלא בקטע של טלוויזיה ישנה שמישהו בעט לה בכבל.
הקרקע שלי שפעם הייתי בטוחה שיצוקה מבטון
התגלתה כחרא עבודה של קבלן.
רעידת אדמה אחת וכל הבניין המזוין הזה קרס לי על הראש.
השאיר אותי חשופה
עם ערימה של שברים שגם באיקאה לא היו מצליחים לחבר בחזרה.
פתאום כל מה שהאמנתי בו מתברר כבולשיט.
ואני זאתי שתמיד שיחקה אותה הבוסית של היקום
זאת שיודעת הכל יותר טוב מכולם
פתאום לא מצליחה להחזיק את עצמי מליפול.
מסתבר שכל השנים שמכרתי לעצמי שאני "אישה חזקה"
בעצם הייתי סתם זונת פידבקים.
לקחתי דעות של אנשים שבקושי מעניינים אותי
והפכתי אותם לסרגל שבו אני מודדת כמה אני שווה.
פחדתי כל כך לצאת חרא עם העולם ולשבור לאנשים את הלב
שבסוף שברתי לעצמי את הזהות.
שכחתי מי אני.
פעם עוד הייתי באה לחיים בגישה של זירת אגרוף.
הייתי בטוחה שאני רוקי ושאיפשהו הבורא יושב בקהל ופותח פופקורן.
היום?
אני בעיקר מגרדת את עצמי מהרצפה ומחפשת תירוצים לא להרים ידיים.
החיים שלי נראים כמו פאזל של אלף חלקים שמישהו שפך עליו קפה.
הכל דביק
קרוע
ואין סיכוי שזה הולך להתחבר למשהו הגיוני.
הראש והלב שלי בחרם.
לא מדברים.
וכמו תמיד...
הראש.. המניאק הקר והמחושב מנצח.
והלב? הלב חטף קריזה
הראה לכולם אצבע שלישית וסגר את הבאסטה.
החליט שהוא לא מרגיש יותר.
משאיר אותי עם ריקנות כזאת בבטן
כאילו בלעתי חור שחור.
כי הרי ברור שצריך להקשיב לראש, לא?
לא לעשות שטויות.
אבל מה עם הלב הזה שדופק לי בצלעות כמו אסיר בתא בידוד?
מה עם הפומו המסריח הזה של כל מה שיכולתי להיות?
לתת ללב לנהוג עכשיו אומר לקחת סיכון לעוד תאונה חזיתית
ובינינו?
לא בטוח שנשאר לי טמבון להקריב.
איך אני בכלל אמורה לאהוב את עצמי
כשתמיד ניסיתי להיות הבסט סלר של אחרים?
אני כולה רוצה קצת פאקינג שקט.
לדעת שאני לא דורכת על מוקש בכל צעד.
אבל בינתיים אני פה.
מלקטת את השברים כמו איזו אספנית גרוטאות פתטית.
מנסה לשקר לעצמי שיש עוד אור בקצה
שיום אחד אני אחזור להיות אני
או לפחות גרסה קצת פחות דפוקה שלי.
וכל השיפוץ החרא הזה קורה בלעדיך.
בלי הידיים שלך.
בלי המבט שלך שידע לאפס לי את הצורה במאית שנייה.
ואולי
פשוט בלי החיבוק הזה שהיה חוסך לי עכשיו את כל החפירה הפתטית הזאת..