ילדה מגודלת

כל פעם אני חוזרת לאותו הלופ.

להערות הרעות.

לביקורת ההורסת.

שעיצבה ועדיין מעצבת.

שסגרה ועדיין סוגרת,

עליי.

אותי.

אני כל פעם בוחרת לדרוך במקום,

כי אני מרגישה שאת לא מאמינה בי.

את מאוכזבת.

את מחכה ליום שאני אהיה אחרת.

אף פעם לא קיבלת אותי.

רק שהייתי קטנה,

אולי עד גיל 9 גג.

מעבר לזה היה קשה להכיל.

גדלתי,

התכערתי,

התמלאתי בחוסר ביטחון,

גבהתי,

התפתחתי.

ופתאום כבר לא הייתי ילדה.

הייתי ילדה מגודלת,

שלא יודעת להתלבש.

חסרת טעם וריח.

חסרת אופי.

חסרה בעיקר.

כולם היו בסדר,

אני לא.

"מה לא בסדר בך?

שכולן מתלבשות ואוהבות להתלבש ואת לא?"

היית שואלת אותי.

והיית כועסת.

שאני בלי טעם.

בלי ריח.

הרגשתי כישלון.

לא טובה בכלום.

עד היום.

עד היום אני מרגישה שאת מציעה לי איזו שמלה באיזה אתר, שמי שאני זה לא מספיק.

שמה שאני לובשת זה לא יפה.

שאיך שאני נראית זה לא טוב.

וכולם בחוץ?

איזה יפה היא שמה את החולצה,

ואיזה יפה ההיא מתלבשת,

ואיך היא מטופחת,

ואיך היא לא מוותרת על עצמה.

את רומזת לי כמה אני לא.

כמה אני הפוכה מהשאר.

אני מוזנחת,

ולא מטופחת,

ורחוקה מלאהוב את עצמי

רחוקה מלדאוג לעצמי.

את לוקחת את המצב שלי ומקבעת אותו עם מסמר עבה,

דוחקת אותי לקיר,

לפינה.

ואני תלוייה שם.

בין שמיים לארץ.

בין התקרה לאדמה.

לא זזה.

לא מתקדמת.

המסמר הזה כל כך כבד.

אני לא יכולה להשתחרר מהאכזבה שלך.

אני כלום,

שום דבר.

אין לחיים שלי משמעות כשאת מאוכזבת.

ואת מעבירה את האכזבה הלאה,

לאבא, לסבתא,

לאחים שלי.

אני כשלון.

אני לא משהו.

אני לא מי יודע מה.

אני סתם אחת.

תלוייה.

בין התיקרה לריצפה.

בלי שום משמעות.

בלי טעם.

בלי ריח.

וכמה שניסיתי להשתחרר מהמסמר,

עד שסוף סוף הרגשתי שהנה,

אני מצליחה להשתחרר ממנו,

את באת ושוב קיבעת,

עם עוד הערה.

עם עוד צעקה,

עם עוד ביזיון.

ואני מסתובבת לי לא שווה בעולם שכולו

שווים ושוות.

בלי חשק לחיות.

מתה מבפנים.

כבר לא מחייכת,

ואז את אומרת שאיבדתי את שמחת החיים.

תודה שאת גאה בי.

תודה שאת יורה בי.

מילים שורפות כמו אש יוקדת.

אולי מגיע לי.

בעצם למה אולי?

בטוח. מי יודע מה התיקון שלי.

אף אחד.

גם לא הצאט ג'יפיטי.

גם לא אני.

תנו לחיות לחיות.

שמעת פעם תמשפט?

בעצם את לא כזה אוהבת חיות.

גם לא אותי.

אני רק הבת שלך, שלא הצלחת לגרום לה להיות כמוך.

באסה.