חורבן הבית שמתחיל בפנים

אנחנו רגילים לזהות חורבן לפי מה שהעיניים רואות.

בית שנחרב, זוגיות שהתפרקה, אמון שנשבר.

אבל כל חורבן כזה התחיל הרבה קודם,

במקום שאיש לא ראה.

הוא התחיל בדרך שבה דיברנו אל עצמנו.

באמונות שאימצנו על מי שאנחנו.

בפרשנויות שנתנו למה שקרה לנו,

עד שהפכו לאמת שממנה התחלנו לחיות.

לאט לאט

אנחנו מפסיקים לראות את המציאות כפי שהיא,

ומתחילים לראות אותה דרך הפצע שלנו.

כל מבט, כל מילה וכל אירוע

עוברים דרך אותו סיפור פנימי,

והעולם מתחיל להיראות כמו הוכחה

למה שכבר החלטנו להאמין על עצמנו.

כשהכאב הזה נשאר בפנים הוא לא נעלם.

הוא מחפש מקום לצאת אליו.

אנחנו מתחילים להאשים את המתבגר שמסתגר בחדר,

את בן הזוג ששותק,

או את החיים עצמם.

נדמה לנו שהם הסיבה לכאב, אבל פעמים רבות הם רק המראה

של של מה שקורה בתוכנו.

זו לדעתי המשמעות העמוקה של היום הזה.

לא רק לזכור בית שנחרב,

אלא לעצור ולשאול מה בתוכנו הולך ומתפורר בשקט.

איפה איבדנו אמון בעצמנו.

איפה נתנו לפחד להשתלט על המצפן האמיתי שלנו.

היום הזה לא מזמין אותנו לחפש אשמים, וגם לא למהר לתקן.

הוא מזמין אותנו להסכים לראות.

להביט בכאב בלי לברוח ממנו,

בלי להילחם בו ובלי להשליך אותו על העולם.

כי ברגע שאנחנו מפסיקים להילחם במה שקיים בתוכנו,

נפתח לראשונה מקום לחמלה.

לא חמלה שמוותרת לנו,

אלא חמלה שמאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באמת.

כי כל חורבן מתחיל מבפנים.

ואם זה נכון, אז גם כל בניין חדש מתחיל בדיוק באותו מקום