זה הרגע שבו האשליה נשברת.
הרגע שבו העיניים סוף סוף רואות
ולא אוהבות את מה שמתגלה להן.
זה כמו להקיץ מחלום מתוק ישר לתוך מציאות חדה כמו סכין.
כמו לטעום סוכר וגילית שזה היה מלח כל הזמן.
הִתְפַּכְּחוּת היא הצליל של נפילה חופשית בלי רשת ביטחון.
הרגע שבו אתה מבין שמה שהחזקת כל כך חזק אף פעם לא היה שלך.
הרגע שבו אתה מגלה שאהבה לא תמיד מספיקה.
שיש דברים שנגמרים גם כשאתה לא רוצה.
זה לדעת שהיית עיוור מבחירה.
שהסימנים היו שם
אבל אתה ציירת סביבם סיפור אחר.
רצית להאמין.
רצית שזה יהיה משהו שזה אף פעם לא היה.
הִתְפַּכְּחוּת היא הסטירה שהעולם נותן לך
והפנים שלך מסובבות את הלחי השנייה.
זה ההבנה שאולי אתה זה שאחזת
אבל בעצם היית זה שנתלה.
זה סוף.
זה התחלה.
זה להבין שהרגליים שלך עומדות על קרקע שלא הייתה קיימת מלכתחילה.
אז אתה נופל.
או שאתה לומד לעוף.