היי אתה.
נו,
תפרק כבר.
אל תשאיר קירות עומדים.
תחפש מה לשבור
למרות שחבל על המאמץ שלך
הכל פה כבר הריסות.
אני פאזל של עשרת אלפים חלקים שמישהו פיזר על הרצפה
תנסה להרכיב
מבטיחה לך שתאבד את הסבלנות עוד לפני שתמצא את המסגרת.
בעצם
כבר ויתרת.
עוד לא הרמת חלק אחד וכבר נהיה לך קשה.
זה בסדר
אל תרגיש מיוחד.
העולם מלא בטיפוסים שישמחו לחרב את מה שנשאר ממני.
הם מחכים בכל פינה
אצבעות קלות על ההדק.
אבל אני
בכישרון פנומנלי להרס עצמי
בחרתי דווקא בך.
ולא התחבאתי באיזו סמטה
מנומסת.
עמדתי באמצע הרחוב
זרקור אנושי שחורט לך בפרצוף.
צעקתי.
ואתה?
פשוט עשית עיקוף.
אולי אתה באמת עיוור
אולי סתם פחדן שמעדיף את הנוחות שבלא לראות.
הנה
קח.
המגרש שלך.
אני נותנת לך אישור מלא לעשות בי שמות.
רק אל תבנה על פיצוי
כן?
אין פה החזר השקעה.
הבית ריק
המחסנים שרופים
אין לי מה להציע לך חוץ מהחורבן עצמו.
ואל תנסה לנתח אותי
זה גדול בכמה מידות על מנגנוני ההגנה שלך.
אני רואה איך אתה נחנק מהאינטנסיביות שלי.
אני מבינה.
אז יאללה
קח את הרגליים וסע.
קיבלת חנינה.
הכל נגמר.
...ככה בדיוק הייתי מנסחת לך את זה בדיעבד.
מזל שהטקסט הזה יישאר לנצח קבור בטיוטות שלי
תחת כותרת של הרס מבוקר.
אתה לעולם לא תקבל אותו.
כי עם כל הפאסדה והמילים המבריקות שאני מסוגלת לכתוב
בשורה התחתונה
אני עדיין השבויה של השקט שלך.
שלך לגמרי.