"תגידי את זה שוב." אמרתי.
"את מה?" הייתה שואלת.
"מה שאמרת קודם, המילים שננעצו בי כמו סכינים."
"אתה רוצה שאפגע בך?"
"אל תדאגי, אני אדמם כבר על הנייר." הנייר הוא סופג הצער הטוב ביותר.
"מאדם שבור יוצאות המילים הכנות ביותר ידעת?" הייתי מציין מידי פעם.
"אתה מכאיב לעצמך בשביל מילים?" שאלה.
"לא, אני עושה את זה בשביל המשמעות. הדבר היחיד שאמיתי הוא הכאב."
"איך אתה מצפה ממני להמשיך להכאיב לך כשאני אוהבת אותך?"
"הסתדרת עד עכשיו די טוב גם בלי שביקשתי." הייתי עוקץ בחיוך.
"פגיעה מתוך הגנה עצמית." הייתה משיבה בקריצה.
וכך המשכנו זמן מה. פוצעים וחובשים.
תהיתי אם כבר מצאה דרך לרפא צלקותיה.
ועכשיו? נותרתי עם אינסוף שירים ומחברת ריקה.
כי דבר אחד לא לקחתי בחשבון, כמובן.
שאם היא באמת תקשיב לי, אם היא באמת אהבה אותי ורצתה שאהיה מאושר. היא תמצא את הדרך לגרום לי לדמם בקביעות.
האמת, זה בכלל לא מסובך.
היא בסך הכל הייתה צריכה ללכת ולשבור לי את הלב.
חבל רק שמהלב השבור לא יוצאות מילים בכלל.
