השיחות איתם מתרחקות מפעם לפעם
לא נשארו להם הרבה מילים
ולא משנה איזה סיבוב עדין הם ינסו לעשות קודם
הם בסוף יגיעו לזה
חשוב להם שאני אזכור שאני מכאיבה להם
אבל מי מספר להם
שבמשפט הזה הם מספרים לי מה הם לא מבינים
אני גם לא ממש מסבירה להם, זאת האמת
כי אני נואשת שיבינו לבד
זה הסיפור שלי… אה? נואשת שיבינו לבד.
כשהם מבקשים ממני ״לזכור״, הם רואים בי אחת שיכולה לשכוח
״את זה שכואב להם״, הם רואים בי אחת שלא מודעת להשלכות
״שאני זאת שמכאיבה״, הם רואים בי אחת שמסוגלת להכאיב ככה
וכשחשוב להם לומר את זה, בתור הפסגה של השיחה, הם מספרים לי כמה הם חשובים להם יותר משאני חשובה
וזה שורף בעצמות
זה מרגיש טעות להסיק את זה
אבל מה לעשות שזאת תקופה לא טובה לאתגר אותי סטטיסטית
המשפט הזה מפעיל אותי בכל כך הרבה רמות
שאני בטוחה שהם רואים
פעם היה להם חשוב שאזכור שזה טעות
אחר כך היה להם חשוב שאזכור שזה מדאגה
בהמשך היה להם חשוב שאזכור שזה מה שנכון
היום הגענו לשיא חדש, זיכרון הכאב
אה שלהם כמובן
אני כל כך ילדת דור הז*ן כשאני כותבת את זה
אני יודעת
בקלות אני יכולה לצאת מעצמי ולספר סיפור אחר
על האנשים שגידלו אותי ועד היום דואגים לי
אני לא מספיקה להשלים את המשפט הזה וכבר עובר לי במוח שזה רק כלכלית
זה לא, אני יודעת
זה הרבה מעבר
אבל אני כל כך בתוך הדמות שלי
אני לא מצליחה לחוות את הסיפור הזה אחרת
לספר לעצמי שאולי הם אלה שצודקים
או אפילו שאולי הם לא אבל אני צריכה לכבד
או אפילו שהם לא אבל זה בסדר
או אפילו שדי תני לעצמך לחיות
הכל מתערבב עכשיו, כאילו הפעילו את המערבל התודעתי שלי
מי המניאק שמעיר מפעל לחיים בשעה כזאת
רק אני
רק אני
אני כותבת ותוך כדי חושבת איזה אבודה
כמה אשמה, כמה סתירות, כמה סטירות, כמה אני כמהה לאהבה וכמה מפחדת
ובא לי לצחוק על הלוזרית הזאת
אני אפילו לא יודעת על מה
אבל כל כך הייתי שמחה לא להיות היא
אין לי פאנץ
פאק
חשוב להם שאזכור